שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001

כבר למעלה מחמש עשרה שנה אני ניזון מספרייתה של דבורה. תמיד נדהמתי ממגוון ספרי הקריאה המעודכנים שהיו גודשים את מדפי הסלון שלה. סביון ליברכט, עמוס עוז, יהושוע קנז הביטו בי מבעד למדפים. בכתיבתם היה מקום ליצרים יום יומיים, אהבות ושנאות שיצרו סיפורים מרתקים שלא הורכבו מניצולי מחנות ועלילות גבורה ציוניות. בכל ליל שבת הייתי שולף מן המדף ספר ויוצא למסע אחר. עברו השנים וכיום את מרבית הספרים אני קונה בעצמי, אולם מפעם לפעם אני עדיין מתגעגע לספריית נעורי. לאחרונה הציע לי דבורה לקרוא את ספרה של שרון לקריץ', "שני ירחים" (ידיעות אחרונות, 2001).


ספרה של קריץ' מתאר את מסעה של סלמנקה מייפל היידל (סאל),ילדה כבת חמש-עשרה הנעקרת ממחוזות ילדותה בקנטאקי בעקבות עזיבתה הפתאומית של אימה. סאל יוצאת למסע עם סבה וסבתה מאוהיו ללואיסטון איידהו. לצד תיאורי המסע והנופים הנשקפים מבעד לחלון המכונית, פורסת סאל סיפור מרגש על המפגש הייחודי שנוצר בינה לבין חברתה לכיתה פיבי. התרחשות בלתי צפויה מעמידה את השתיים בפני אתגרים הפותחים עבורם נקודות מבט חדשות על חברות, אהבה ועל החיים בכלל. לצד הסיפור המרכזי המתאר את חייהם של סאל ופיבי נפתחים בפני הקורא סיפורים נוספים הפותחים צוהר לחייהם של סבה וסבתה. השינויים המפתיעים המתרחשים בעלילה, נותנים לסיפור ממד של ספרות מתח המשאירה את הקורא עירני עד העמוד האחרון.


הספר רצוף בתובנות ההופכות אותו מפרוזה למעין מדריך לחיים הכולל, התמודדות עם אובדן, חברות וכמובן אהבה. בדרך כלל אני לא נמנה עם חסידיהם של "מדריכים לחיים טובים יותר" הנגועים בשטחיות ניו-איג'ית מעצבנת ("אהוב את החיים והחיים יאהבו אותך"), אולם בשונה מספרות מדריכי האינסטנט התובנות השזורות בספרה של קריץ' אינן הופכות לקלישאות אלא יש בהן ייחודיות. רק לשם הדוגמא אזכיר כמה משפטים המוזכרים בספר ונחרטו בזכרוני, "לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך, אך יש באפשרותך למנוע מהן לקנן בשערותיך" (עמ' 180), "אנשים לא מכירים בחשיבותם של המים עד שהבאר מתייבשת" (עמ' 230), "אל תשפוט אדם עד שתלך שני ירחים במוקסינים שלו", "במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה?". משפטים אלה הלקוחים מהתרבות האינדיאנית ממנה הגיעה סאל ומשפחתה מאפשרים לקורא להציץ לערכים והעקרונות המרכזיים בתרבות: משפחה, נתינה, מודעות ופרספקטיבה.


הביט נוסף המקנה לחיבור את עוצמתו מצוי בעולם הדימויים העשיר המעצב את תמונת עולמה של סאל המאופיינת בקשר חזק לטבע. "היו לה פנים ממש נעימות ועיניים גדולות, ענקיות וכחולות כמו השמים. השיער שלה הסתלסל בבקבוקים קצרים, צהובים כמו רגל של עורב". המטאפורות בהם משתמשת קריץ' הופכת את סאל לדמות מיוחדת ועשירה ובעיקר, אמינה.


בין השורות חבויה ביקורת פוליטית ומגדרית המושמעת מפיה של סאל. התום הילדותי המאפיין אותה מאפשר לה להעלות תמיהות לגבי הסדר החברתי הנראה לא פעם כחלק מסדר העולם שאיננו ניתן לשינוי. "...כל הדרך הביתה חשבתי על גברת ווינטרבוטום (אמא של פיבי) ולמה היא התכוונה כשהיא שאלה אם היא חיה חיים קטנים. אם היא לא אוהבת את כל האפיות והנקיונות והקפיצות להביא בקבוקי אציטון ותפירת המכפלות, למה היא עושה את זה? למה היא לא אומרת להם לעשות כמה מהדברים בעצמם? אולי היא פוחדת שלא ישאר לה מה לעשות, שלא יהיה בה צורך והיא תהפוך לשקופה ואף אחד לא ישים לב" (עמ' 108). שזירתה של הביקורת החברתית במסגרת הסיפור תוך שמירה על שפתה הייחודית של סאל, הופכת את הביקורת לחלק מן החיים ולא כנקודת מבט חיצונית המבקרת את החיים ממגדל השן התיאורטי.


במהלך הקריאה נזכרתי שוב ושוב בספרו של מארק האדון "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (מחברות לספרות,2003). שגם בו באמצעות דמות לא שגרתית נפתחת עבורנו צוהר לנקודת מבט בלתי שגרתית. תיאורה של המציאות מבעד לעיניו של ה"אחר" (ילדים, מוגבלים, בעלי חיים) מהווה משימה ספרותית לא פשוטה, המצריכה בניה של עולם דימויים והקשרים מיוחד. אין שספרה של קריץ' עומד במשימה זו.
בקיצור, "שני ירחים" הוא ספר מרגש וסוחף המשאיר בקורא רצון לקרוא בו בשנית. מומלץ בחום.

תגובות

רשומות פופולריות