חשבתי שסיימתי עם הדייטים

יש משהו בקריאה של ספר המזכיר יציאה לבליינדייט, ציפיה רומנטית למשהו שונה שלא הכרת, לחיבור מיוחד שיפתיע אותך ויבשר התחלה חדשה שתעמוד אל מול מציאות החיים היום יומית. שמים לב לחזות החיצונית, אומדים זה את זה בעיניים ביקורתיות, בוחנים את המשקל, את הרכות, את הטקסטורה. מעלעלים בתקציר ורואים אם יש לנו נושאי שיחה משותפים, לא פעם רגע לפני שיוצאים מהבית אל עבר המפגש המיוחל מרימים טלפון לחבר קרוב, בודקים באינטרנט ובפייסבוק האם החזות המושכת איננה רק מייצג שווא.
בחודש האחרון יצאתי לשלושה דייטים ספרותיים כושלים, פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתייגע עם עלילות שלא הסבו לי עונג, אלא תחושה של אסיר המחוייב לרצות את עונשו עד תום. בתחילה פתחתי את הספרים בתחושה של התרגשות, הביקורות היו טובות העיצוב משך את הלב וריח הדפוס נח עלי כבושם משכר. הכנתי לעצמי כוס קפה מהביל ופתחתי בקריאה. עד מהרה חשתי מרומה, הבנתי שמהדייט הזה שום דבר טוב לא יצא, אש האהבה לא תוצת והכמיהה לחוויה מטלטלת תצטרך להמתין לפעם אחרת. יחד עם זאת, הידיעה שמבקרים היללו וחברים המליצו, לא איפשרה לי לסיים את הדייט באיבו, החלטתי להמשיך ולנסות לפצח את סוד קסמם.

ספרו של רון לשם, "מגילת זכויות הירח" (כנרת זמורה ביתן, 2009) הרגיש לי כמו קלישאה אחת ארוכה. חוסר האמינות של הדמויות וכמיהתו של המחבר להראות שישנם חיים "תל אביבים" בתוך טהארן הפכו את החברה האיראנית לבת דמותה החיוורת של תל-אביב בעשור הראשון של שנות האלפיים. חשתי כמו בדייט עם בחורה שקראה את ארווין יאלום ומסבירה לך את תאורית החירות של ניטשה. מעין ילדותיות מתיימרת, לאחר ספרו המצויין "אם יש גן עדן" , המצליח להתחקות אחר השפה, הרגשות ואף הריחות של יחידה צבאית ערב הנסיגה מלבנון. ספרו "מגילת זכויות הירח", הינו אוסף בלתי אמין של סיטואציות תרבותיות וחברתיות שנראה שכל קשר בינן לבין המציאות האירנית מקרי בהחלט.

מאוכזב ומותש מהדייט הקלישאתי פניתי לספרו של הסופר הטורקי חתן פרס נובל אורהאן פאמוק, "שמי הוא אדום" (זמורה ביתן, 2009). הפעם אמרתי לעצמי: "אני הולך על בטוח, בכל זאת חתן פרס נובל, אין מה לחשוש, לפני סופר עם קבלות היוצא לאור בהוצאה מכובדת". גם בדייט הזה התאכזבתי, הסיפור לא זז לשום מקום ממטאפורה למטאפורה מנקודת מבט של מת לנקודת מבט של אבן, מרוב רבדים אומנותיים לא הצלחתי להתחקות אחר העלילה. רציתי להיות תרבותי להשתייך למליה שמבין בספרות, בכל זאת חתן פרס נובל, אז המשכתי לקרוא, התענתי, קמתי, ישבתי, הלכתי, חזרתי למטבח התחלתי לפתוח את המקרר יותר מדי פעמים (כמו לפני מבחן שממש לא בא לך ללמוד אליו). לאחר מאה עמודים הנחתי את הספר, בידיעה שכרגע אני לא במקום של חתני פרס נובל, אני בסך הכל רוצה ספרות טובה שתיתן לי תחושה נעימה של עונג או מבט אחר על החיים.

מיואש ומתוסכל, כמו שרק אוהבי ספרות אמיתיים יכולים להיות, הלכתי לשאול בעצתם של חברים. ידעתי שאיני יכול להרשות לעצמי עוד דייט כושל, כוס המרורים התמלאה עד תום, אני חייב לסיים את דרך הייסורים ולמצוא לעצמי חוויה של הצלחה ויהי מה. השמש עמדה במרכז השמיים, התהלכתי יחד עם ידידה ברחוב בצלאל שהפך לאחרונה למעין חיקוי ירושלמי לנחלת בנימין התל אביבית. לפתע נגלה לעיני דוכן לממכר ספרים יד שניה, כאחוז דיבוק נפנתי אל עבר ערמות הספרים המופקרות לשמש הקופחת. אמרתי לעצמי, "אולי יחסים מזדמנים הם התשובה, עזוב אותך המלצות תזרום עם מה שבא".

בעודי מעלעל, ידידתי תחבה לידי את ספרו של ג'ונתן פויר ספרן "הכל מואר" (זמורה ביתן,2005), ואמרה: "אתה חייב לקרוא את זה, זה פשוט בשבילך, ההומור היהודי, העלילה, פשוט תקח". למרות שאמרתי לעצמי שאני מפסיק להקשיב לעצות, מבטה הכנה לא השאיר לי בררה. קניתי את הספר מתוך תקווה שהנה אני חובק יצירה שתסב לי הנאה מרובה לאורכה של שבת קייצית ומתמשכת. אולם, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, העמודים לא עברו, הקריאה נהייתה קשה מעמוד לעמוד, אינני חסיד של הכתיבה הפוסט-מודרנית. נקודות המבט המתחלפות, ה"הומור" המנסה לשלב תקופות שונות בעת ובעונה אחת, הוליך עלי שיעמום. על אף התיסכול המשכתי לשנן את מילותיה של חברתי, "אתה תאהב את זה", הרגשתי כמו בדייט עם בת של חברה של ההורים. אתם פשוט זוג משמים בעוד שלמעשה: ממש אין לכם על מה לדבר. 178 עמודים זה נמשך ונמשך לבסוף הרגשתי שעם כל הצער שבדבר עלי להפסיק, פשוט לזנוח את הספר מאחור. לעמוד מול עצמי ולומר את האמת, "זה לא את זה אני" ולהמשיך הלאה.