רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2010

יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי , כתר, 2010

תמונה
כבר זמן רב יאיר לפיד הינו אחד הפרצופים המוכרים במדינה, חיוכו הכובש נשקף מבעד למסכי הטלוויזיה שבוע אחר שבוע, הגיגיו מודפסים בטור קבוע בעיתוני סוף השבוע וספריו זוכים לתהודה המקפיצה אותם הישר עם צאתם לראש טבלת רבי המכר. ללא צל של ספק- אישיות מפורסמת. אולם - על אף הפרסום כמעט ואיננו יודעים מהם דעותיו בנושאים העומדים במרכז הוויתה של החברה הישראלית.עמדותיו מוסתרות היטב בבליל אינסופי של מילים נעימות וקולחות אשר אינן מאפשרות לקורא להבין מהן דעותיו האמיתיות. הזדמנות נדירה להיכרות עם העולם התרבותי ממנו מגיע יאיר לפיד מצויה בספרו האחרון, "זיכרונות אחרי מותי-סיפורו של יוסף (טומי) לפיד". בספרו, מתחקה יאיר אחר סיפור חייו של אביו החל מילדותו בנובי-סאד הרחוקה ועד לכס שר המשפטים וסגן ראש הממשלה בישראל בראשית שנות האלפיים.
הספר כתוב מנקודת מבט של האב שנלקח לישיבה של מעלה, המביט בחייו ברטרוספקטיבה משועשעת ומפוכחת. בינות לאינספור אנקדוטות, מתגבשת לעיני הקורא דמותו של לפיד האב, אושיה תרבותית שחוללה תמורה בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. עד לגיל שלוש עשרה חי טומי בנינוחות יחסית בבית בורגני מתבולל שנה…

הרמן קוך, ארוחת הערב, כתר, 2010

תמונה
אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת.
בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב משפחתית ע…

האנס פאלאדה, לבד בברלין, ידיעות אחרונות, 2010.

תמונה
את הקלישאה הבאה אנו מרבים לומר בלי להניד עפעף: "לי זה לא יקרה". כך אנו מפטירים בעודנו לוחצים על הגז ומגבירים מהירות בכביש מהיר או בלגימת כוסית אחת יותר מדי ששולחת אותנו ישירות לתא השירותים הקרוב. התופעה המתוארת איננה מאפיינת רק יחידים אלא היא תוקפת חברות שלמות המצליחות בעזרתה להימנע מטיפול בתופעות חברתיות מטרידות. לאחרונה ישבתי עם קבוצה של בני נוער ושוחחנו על הימצאותם של צעירים ערבים בשכונה, במהלך השיחה שמעתי טענות מטענות שונות שהדירו שינה מעיני: "הם רק רוציים להשיג את הבנות שלנו", "אנחנו צריכים שכונה נקיה מערבים", "למה יהודים קונים אצל ערבים?", "ברור שאם יש לי ילד ערבי בכיתה אני לא אשב לידו". אל דאגה, אלו סתם מילים של נערים מתבגרים המחפשים קצת ביטחון בעולם כאוטי, לנו זה לא יקרה. זה קורה אצל עמים חסרי תרבות כמו הגרמנים, ההולנדים והצרפתים. שם זה יכול לקרות, אצלנו? עם מסורת דמוקרטית מפוארת כמו שלנו?! אין סיכוי.
ספרו של האנס פאלאדה (רודולף דיטצן) ,"לבד בברלין",המתאר את החיים בברלין בין השנים 1944-1940, מראה איך מהר מאוד הבלתי אפ…

קרלו שטרנגר, אינדבידואליות הפרוייקט הבלת אפשרי, עם עובד, 1999

תמונה
לפני זמן לא רב מילים כמו פסיכולוג, טיפול, או רחמנא ליצלן- פסיכיאטר, היו מלוות במבטים רבי משמעות, הנהונים כבדים וציקצוקי לשון. מופע שלם של מחוות הבאות להדגיש לבן שיחתך שהוא איננו משתתף בשיחה קלה על ענייני דיומא, אלא לפניו נגלים רזים דרזים. שיחות מעין אלו לא התקיימו באוטובוסים או בשולחנות שבת בהם השתתפו ילדים, אלא, הן נשמרו בקפידה לשיחותיהם של מבוגרים, אשר היו פותחים את דבריהם ב"שלא נדע מצרות" ולאחר מכן ממשיכים בשטף לתאר בעיניים בורקות את מסתרי נפשו של הזולת.
עידן הניו-איג' מחד ועלייתן של תוכניות הריאלטי והראיונות החושפניים מאידך, הובילו לכך שההתערטלות הנפשית הופכת לכדי נורמה. החציצה בין הפרטי לציבורי היטשטשה. המרקע הטלוויזיוני, האינטרנט והעיתונים היומיים עמוסים בסיפורים אישים בהם מספרים ידוענים ושאינם ידוענים על כל פרט ופרט המרכיב על עולמם הנפשי: אישפוזים פסיכאטריים, הפרעות אכילה, טיפולים תרופתיים והתקפי חרדה הפכו להיות לחלק מאוצר המושגים בהם אנו נתקלים חדשות לבקרים. לפתע, המילים כבר לא נלחשות בהדרת כבוד אלא, הן נאמרות בקול רם וברור. בשיח הציבורי ההפרעות השונות הפכו לדבר …