דילוג לתוכן הראשי

ניסים משעל, הותר לפרסום, ידיעות אחרונות, 2011


ישראל היא מדינה שהוויתה ספוגה בפוליטיקה: מבזקים בכל חצי שעה, מהדורות חדשות הנפתחות בקולות סימפוניה נרגשת, פוליטיקאים שלא חדלים מלברבר מעל גלי האתר, עיתונות חוקרת ומוספים מייגעים בהם מתערטלים נבחרי הציבור בעצת יועצי תדמית שנונים וכמובן אירועים מאירועים שונים בהם מנופפים אלינו מעל במות ומלעיטים אותנו בקלישאות שעוברות ליד האוזניים וממשיכות הלאה. למרות זאת, כאשר ברדיו משמיעים את תרועת החדשות, אנו עוצרים את הנשימה ומחכים למוצא  פיו של הקריין בתקווה שאולי תבוא סוף סוף בשורה חדשה ורעננה שתסדוק את היום יום המוכר. יועצי התדמית למינהם שהלכו וחדרו לחיינו בעשרים השנים האחרונות שיכללו את הקלישאות לדרגה של אומנות, אט אט הפכו "מנהיגנו" לשיעתוקים של דמות המנהיג שנהגתה במוחם של פסיכולוגים מאחזי עיניים, שיצרו עבורנו את הדמות עליה אנו חולמים. דמות בוטחת, נחושה, המצוידת בחיוך אבהי ומחבק המטייח את המציאות הדורסנית בה אנו חיים. כך הפך שרון מגנרל קר רוח שקצר במקלעיו לא אחד ולא שניים לסבא רחום המלטף גדיים. ביבי נתניהו שכמעט והתבולל בימי שנותיו בארה"ב לנאמנם של הדתיים הלאומיים ושמעון פרס החתרן הבלתי נלאה לדמות רודפת שלום המשרה סביבה נועם ופייסנות.

הצופה הביקורתי מרגיש פעם אחר פעם כיצד משדרי הטלוויזיה וכתבות הרדיו מלעיטים עליו דימויים שכל קשר בינם לבין המציאות מיקרי בהחלט, ולכן גם בתקופה בה אנו נהנים משלל ערוצים ועיתונים קיים קושי של ממש לקבל מידע מהימן ומאוזן, שלא נרקח בחדרים ממוזגים של תדמיתנים כאלו ואחרים השותלים במהדורות השונות את מסריהם / כזביהם. בתקופה בה העיתונות הולכת ונעשית מגוייסת יותר ויותר (ראו לדוגמא את המוסף הכלכלי של עיתון מעריב שהפך לאחרונה לשופרו של נוחי דנקנר) קשה למצוא עיתונות בועטת הרוצה לחשוף בפני האזרחים את המציאות הסובבת (עד כמה שניתן), אולם מידי פעם מגיחים לחיינו עיתונאים כמו מיקי רוזנטל, עודד שחר וניסים משעל המראים לנו שעיתונאות חצר איננה מהווה גזרת גורל שאין לחמוק ממנה.

ספרו של ניסים משעל, "הותר לפרסום",  מתחקה אחר שלושים שנות קריירה עיתונאית בה פגש משעל את מנהיגנו  בעלייתם ובשקיעתם, באינספור אירועים, ארוחות שלא לציטוט ותדרוכים טלפונים. השנים חיספסו את משעל שהפך בהדרגה לאחד מהעיתונאים הנחושים המזרים את  איימתם אפילו על שועלי קרבות ותיקים כפואד בן אליעזר ואריה דרעי. בספרו מתוארים הפוליטיקאים המוכרים מזוויות שפחות זוכות לסיקור. ברגעים אינטימים שלפני התוכנית, במזנון הכנסת וברגעי המשבר בהם זחיחותם מפנה את מקומה למבוכה המשתלטת עם בואה של הנפילה הבלתי נמנעת בחיי פוליטיקאי.  

כמו בתוכניות הטלוויזיה אותן הנחה לאורך השנים (מוקד, משעל חם, פגוש את העיתונות) כך גם  ספרו מתאפיין בחדות ובישירות שפעמים רבות גובלת בגסות ובקוצר רוח. התעמרותו  של משעל במרואייניו  יצרה בי תחושה של אי נוחות. לא פעם עמידתו אל מול המרואיינים הובילה את דמיוני אל  הקוליסאום הרומי, בו הקהל צמא הדם זועק ומבקש לראות את דם הנצים מותז על דפנות הרחבה. רוח זו שאפיינה את תוכניותיו אך הולכת ומתחדדת כאשר אנו צופים  ביאיר לפיד וחבורתו המחוייכת המתארת את הזירה הפוליטית כמתקן נדנדות מנומנם בלונה פארק חרדי בפאתי אלעד.

ספרו של משעל מרובה אנקדוטות מעניינות ומאירות עיניים על הפוליטיקה הישראלית. הקריאה בו מזכירה מפעלים ספרותיים אחרים עליהם חתום משעל (כמו "ואלו שנות" ).  הייתי אומר שמדובר באלבום יפה, אך חסר עומק. לאורך שלוש מאות העמודים לא מצאתי  ניתוחים מעמיקים אשר כה מצופים מעיתונאי בכיר כמשעל, כמו כן על אף השם המתיימר "הותר לפרסום" אין בספר שום ידיעה  של ממש שניתן להגדירה כסקופ עיתונאי שלא נידון זה מכבר מעל לכל במה אפשרית. ככלל, כל הקטעים המופיעים בספר  שודרו לאורך השנים בתוכניותיו הפופולאריות  של משעל ולכן יש לראות בשם "הותר לפרסום" גימיק מכירות הגובל בהטעיית הציבור.

נקודת האור המרכזית בספר, "הותר לפרסום", מצויה בהצצה הנדירה המאפשר משעל  לעולמו של עיתונאי בכיר. הקורא שאיננו מורגל בעולם התקשורת נחשף לאורך הספר למהלכים העיתונאיים העומדים מאחורי השידור, לטריקים הקטנים ההופכים את משעל לאחד מהעיתונאים המובילים בישראל. משעל חושף את קשריו עם אנשי המנהלה, יחסי הקח-תן עם הפוליטיקאים הבכירים, אופן הכנת הראיון, העמידה בלחצים, התחקירים ועוד כהנה וכהנה. דווקא פרטים אלו הנקראים בין השורות ונדחקים לקרן זווית מהווים  לדעתי את גולת הכותרת של הספר.

לסיכום, ספרו של משעל מצליח לחשוף בפני הקורא פן נוסף בתדמית המהונדסת של מנהיגי ישראל. חובבי הפוליטיקה והאקטואליה  יראו בו בעיקר  אלבום זיכרון, המעלה נשכחות מתהומות הפוליטיקה הישראלית. אולם  לאלו שהפוליטיקה איננה מהווה את לחם חוקם הספר יוכל לשמש כמפה ראשונית הפותחת פתח לעולם מסקרן הקובע במידה רבה את גורלנו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סובורה-סדרת הפשע שמגלה את רומא מחדש

בחודשים האחרונים איטליה עולה לכותרות בהקשרים פחות מחמיאים. התפשטותה של המגיפה באזוריה הצפוניים והגידול המתמיד במספר המתים שחוצה כבר את רף 20,000   צובעים את ארץ המגף בצבעים קודרים. קשה להיזכר שעד לפני כמה חודשים איטליה הייתה שם נרדף לאופנה, למטבח עשיר ומפנק, אתרי תיירות מסקרנים וחדוות קרנבלים. רגע לפני שהדכדוך דוחק מחשבות חיוביות   דרמת הפשע בת שתי העונות שעלתה ב-2017 לנטפליקס, סובורה (Suburra Blod on Rome) , מחזירה את איטליה המוכרת והאהובה היישר לסלון. במרכזה של העלילה ניצבת יריבות בין ארגוני פשיעה מקומיים החפצים להקים נמל במבואותיה של רומא. אדמת המריבה שייכת למשפחות יריבות וגם לוותיקן, על מנת לצאת מהתסבוכת הדון המקומי, סמוראי, נאלץ לכרות בריתות להפעיל לחצים כשרים יותר ופחות על משפחות. כך בזה אחר זה מצטרפים לעלילה פוליטיקאים תאווי כוח, יזמי נדל"ן, סוחרי סמים, שוטרים ועברייני צווארון לבן. ככל שהפרקים מתקדמים כך מתגבהת לה ערמת הגופות הנזרקות בצידי הדרכים, אך המוות הפושה רק מעצים את הדרמה ואת תחושת הבהילות המעודדת לעבור מפרק לפרק. סובורה , היא לא רק סדרה קצבית המתארת

סדרות אוסטרליות מומלצות לצפייה מרתונית בנטפליקס

האם אוסטרליה הופכת למעצמה של יצירה טלוויזיונית? אילו סדרות אוסטרליות כדאי לראות בנטפליקס עם בואו של הקיץ? ואיך הכל קשור לגלי הפליטים המתדפקים על דלתותיה של היבשת הרחוקה עד לפני שהגיע עידן הצפייה הישירה, עבורי אוסטרליה הייתה אוסף של דימויים: מושבת עונשין, קנגרו ודובי קאולה. בקיצור לא הרבה, אבל לשמחתי לפעמים עולמות נפתחים בהזדמנויות בלתי צפויות כמו רשימת הצפייה המומלצת ההולכת ומתגבשת לאחר שהאלגוריתם של נטפליקס למד להכיר אותי ובכך שלח אותי לרצף של סדרות אוסטרליות שהובילו אותי לצפייה מרתונית שקיצרה לי את שעות השינה אך בהחלט העלו לי את הדופק.   מים עמוקים (2016, Deep Water ) בזו אחר זו מתגלות גופות של גברים בעיירת חוף מנומנמת באוסטרליה, צוות חוקרים פותח תיבת פנדורה הקושרת בין האירועים שלכאורה נראים לא קשורים. לצד חשיפתו של רוצח סדרתי   מסתתרות עוד אמיתות על קשרי השתיקה בקהילה, על משפחתה של החוקרת הראשית   ועל ההתנגשות המתמדת בין הפרטי לציבורי בהקשרים של מוסר, כבוד ומיניות. המנהל (2015, The Principal ) גלי ההגירה הפוקדים את אוסטרליה הובילו להתבססותן של קהילות מוסלמיות שמקורותי

סמויים לצפייה ישירה- שתי עונות שישאירו אתכם ערים שעות ארוכות

  סמויים- סדרת פשע אירופאית המציאות הישראלית לא מפסיקה להפתיע, ובתוך כל הכאוס הסובב הולך ומתחזק הרצון לבריחה,  אסקפיזם .  ערוצי הצפייה הישירה בהחלט מהווים אלטרנטיבה טובה לבריחה המיוחלת, אולם גם הם לא פעם נושאים איתם תחושות של מיצוי. תחושות אלו הקשו עלי  להתמיד ולראות את העונה השלישית של סובורה האיטלקית   לה המתנתי בסבלנות חודשים ארוכים. אך  כמאמר הצדיק, אין ייאוש בעולם כלל! ולשמחתי בו בעת שסובורה הלוקחת את הצופים לנבכיה של רומא מוכת הפשע, הגיעה למסכי ארץ הקודש העונה השנייה של הסדרה הבלגית המשובחת, סמויים (Undercover).  העונה השנייה של סמויים, מתכתבת עם העונה הראשונה ולכן אם טרם צפיתם בעונה הראשונה. תעצרו את הקריאה תשלימו חסכים ותחזרו בעוד 10 פרקים (עשר שעות צפייה ואתם אחרי זה) ותבואו לכאן מבושלים ומוכנים. לאלו ממכם שכבר גמעו מהקוקטייל הבלגי הטוב הזה, אספר בקצרה מה היה כי בכל זאת עברה שנה.  סמויים עונה ראשונה- בינות לכפר הנופש השלו רוחשים היצרים בוב סוכן סמוי במשטרה הפדרלית הבלגית נשלח יחד עם שוטרת הולנדית בשם קים די רוי להתחזות  לזוג היוצא לנופש בעיירה שלווה של נופש אירופאי מהוגן.  משי