שירת החטאים, יוסי אבני-לוי, זמורה ביתן, 2010

המאורעות האיומים שפקדו את אדמת פולין לפני כשבעים שנה כיסו בעשן היסטוריה יהודית מפוארת שנפרסה על פני מאות בשנים. ששת השנים שבין 1939-1945 לא רק כילו מעל פני האדמה את יהודיה, אלא במידה רבה סתמו את הגולל על היצירה היהודית שחיה ופיעמה בה והייתה לחלק בלתי נפרד ממרקם חייה. מערכת החינוך בישראל משקיעה רבות בתיעודו של החורבן אך מעט מאד בהתחקות אחר סיפורם התרבותי-חברתי של היהודים שחיו בחבל ארץ זה. היסטוריוגרפיה מעין זו דומה להצצה בחור המנעול, בו ניתן לראות אך את קצה קצהו של החדר אליו מביטים.

 לאחרונה שבות ועולות הקריאות לפתיחתה של הדלת לרווחה, למעבר מהצצה חטופה למבט מפוכח ומעמיק. קריאות אילו אינן מהוות עוד את נחלתם של היסטוריונים ישראלים היושבים בחדריהם המוגפים, אלא זוהי קריאה הנשמעת בקרב ציבורים הולכים וגדלים המעוניינים להעלות שאלות נוספות הבאות לחשוף טפחים נוספים במרקם החיים התוסס שאפיין את יהדות פולין: מי היו אלו שחיו בו? מה הייתה תרבותם? אילו מאכלים הוגשו על שולחנותיהם? ואיזו מוזיקה בידרה את רוחם? בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלו עסוקים  היסטוריונים, סופרים, מוזיקאים משוררים וקולנוענים שתשוקת הידיעה יוקדת בעיניהם.

 במסגרת זו , הולכת ומתפתחת תופעה ספרותית ענפה הנחלקת לשני נתיבי יצירה המקיימים ביניהם קשרי גומלין. הנתיב האחד, הוא תרגומם המחודש של יצירות ספרותיות שנכתבו במקורן ביידיש ומתארות את חייהם של היהודים בעריה, עיירותיה וכפריה של פולין.  בין יצירות אלו ניתן למנות את תרגומו החדש של דן מירון ליצירתו המוכרת של שלום עליכם, טוביה החולב (כתר, 2009). כן תרגומיה של בלהה רובינשטיין למבחר מיצירותיו של הסופר זוכה פרס הנובל, יצחק בשביס זינגר אשר ספריו: השטן מגורי, חורבן קרשב ויארמה וקיילה.  הנתיב השני כולל  יצירות ספרותיות שחוברו על ידי סופרים יהודים המנסים להציץ מבעד לתכריכים ולהתחקות אחר העבר היהודי ואופני השתקפותו בהווה. בקבוצה זו ניתן למנות מגוון יצירות (באיכות שונה) כדוגמת: "הכל מואר" (זמורה ביתן, 2003) של ג'ונתן ספרן פוייר, "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005) של אהרון אפלפלד וכן את ספרו של יוסי אבני לוי, שירת החטאים (זמורה ביתן, 2010).

ספרו של אבני-לוי מספר שלושה סיפורים המשתרגים זה בזה: האחד, עלילותיה של הכת המשיחית בראשותו של יעקב פרנק שהסעירה את פולין במחצית השנייה של המאה ה-18. השני, סיפורו של ראש היודנרט בגטו לודז' חיים רומקובסקי ששלט ביד רמה ביהודי הגטו מיום הקמתו ועד לחיסולו הסופי בקיץ 1944. השלישי, מסעו של בועז שעשוע, סטודנט ישראלי הזוכה במלגה חלומית לצורך התחקות אחר יומנו האבוד של רומקובסקי. במסעו פוגש בועז את פולין של שנות האלפיים הניצבת אל פני אופק חדש אך יחד עם זאת נאלצת שוב ושוב להתעמת עם עברה.

אין ספק שלאבני לוי יש יכולת כתיבה מפותחת, הסצנות הרבות והמגוונות המאכלסות את הספר כתובות בכישרון רב. חשתי את המקומות, שמעתי את הצלילים והתענגתי על הריחות. אולם החיבור בין הסצנות השונות הנפרסות על פני שלוש תחנות שונות בזמן, נעשה בצורה רשלנית, התפירות הגסות והקפיצות בין קווי עלילה שונים הפכו את הספר לבלילה לא מזוהה. או ליתר דיוק לעוגה בחושה שלא נאפתה דיו.  

אבני-לוי, שככל הנראה לא האמין במרכולתו, הגדיש את הסאה בעלילות משנה רבות מספור: סיפור אהבה בין חוקר שואה ממוצא כורדי למלצרית פולניה, ניצול שואה המתמודד עם עברו, זוג נשוי שעבודת הדוקטורט של האישה מציבה בפניהם אתגרים לא פשוטים , עלילותיו של יעקב פרנק ועוד. הגודש הבלתי ברור הזה הופך עד מהרה למעמסה על הקורא, החש שהוא שוקע בביצה טובענית שהסופר אינו מעוניין לחלצו אלא להיפך: בכל פעם שהקורא חש שהינה הוא נחלץ מתסבוכת אחת מגיח אבני-לוי עם עלילה נוספת הדוחפת את הקורא האומלל למעמקי הביצה התובענית שמימיה העכורים מאיימים להורגו.

נראה שהשם שבחר אבני לוי לספרו, שירת החטאים (זמורה ביתן,2010), מגלמת בחובה אירוניה עגנונית המעידה על תוכנו של הספר. אכן, חטא ההיבריס עומד בעוכרי כתיבתו הכישרונית של אבני לוי, המאופיינת בציוריות וחושניות רבה אך לצערי גם ביומרות שהפכה את הספר לפארסה. שלושת העלילות נשארות מיותמות ולא מהודקות, וכך לאחר למעלה מארבע מאות עמודים רב הנסתר על הגלוי. יחד עם זאת אני ממתין בציפייה לסופרים כישרוניים נוספים שימשיכו היכן שאבני לוי כשל ויענו לאתגר בהתחקות אחר עלילותיהם של יהודי פולין בעבר והשתקפותם בהווה.