חלומות, רעיה אדמוני, גוונים 2013

בציבוריות הישראלית הנרטיב השואתי  מהווה חלק בלתי נפרד מהשיח היום יומי,אולם הנוכחות שלו היא בעיקר כסמל מכונן המסייע בהגדרת זהות. מתוך כך המאורעות ההיסטורים הצטמצמו לכדי שני מספרים קליטים (מיליון ילדים, ושישה מיליון נרצחים) ושלושה מקומות שהפכו לסמלים (בבאי יער, אושוויץ וגטו וורשה). ההמשגה הסמלית של התקופה מסייעת בבנייתו של נרטיב המסייע במימושן של מטרות פוליטיות בהווה, אך במידה רבה היא מעמעמת את ההיבט האנושי-תרבותי. מעטים יודעים איזה עולם חרב בשנות השמד ומי היו האנשים שהוצעדו אל מותם בעוד שכניהם מביטים בהם מחלונות הבתים ולא נוקפים אצבע למענם. לאחרונה אנו עדים לגאות של יצירות ספרותיות המנסות בדרכים שונות לחדור מבעד למסך העשן ולהנגיש לקורא בן ימנו את העולם שחרב. מתוך כך יומנים של נספים זוכים למהדורות מחודשות ומוערות, נכדים המתחקים אחר סיפוריהם המשפחתיים מחיים את עברם המשפחתי בספרי מסע מרגשים. על פי רוב היצירות שנכתבות הן מייגעות וכל עיירה עזובה הופכת לשכיית חמדה, כל זבניה מתרוממת למרכז סחר שוקק והדמויות מוקצנות לכדי גרוטסקה.

תהליכים אלו גורמים לכך שאני  לא נוטה לקרוא ספרי זכרונות או סאגות משפחתיות, אולם בשונה ממנהגי משהו בלתי מוסבר משך אותי לקרוא את ספרה של רעיה אדמוני, חלומות (גוונים, 2013). אדמוני איננה סופרת, אלא שדרנית שהכתיבה נקנתה לה בייסורים מרובים, עשר שנים של עבודה מואמצת הקדישה אדמוני לכתיבת ספרה, חלומות, הסוקר את קורותיה של משפחה יהודית מראשית המאה העשרים ועד לסוף שנות הארבעים. בשפה פשוטה ובהירה, נטולת יומרות ומטאפורות מצליח "חלומות"  לפתוח בפני הקורא צוהר לעולמן של עיירות קטנות בהן התגוררו יהודים פשוטים המנסים לשרוד את מערבולות החיים. בשונה מהספרות האידית (שלום עליכם, מנדל מוכר ספרים) המתארת את יהודי העיירה תוך שהיא מתכתבת עד לעייפה עם מקורות  מן התרבות היהודית והכללית ובין לבין משלבת הומורסקות עממיות, כתיבתה של אדמוני הינה כתיבה ריאליסטית ולינארית ובכך מאפשרת להתמסר לעלילה, בלי לפנות לאינ-ספור דרכים צדדיות המקשות על הבנת רצף המאורעות.

מלבד העלילה הסוחפת הספר מצליח להאיר שתי פינות אנושיות מכמירות לב. האחת, חייו של ילד יתום בן עשר ה"מואמץ" על ידי רצען ומשפחתו הנותנים לו קורת גב טחובה ומזון צר בתמורה לעבודתו. התמודדותו הנפלאה של הילד שחיש מהר מאבד את תמימותו והופך באחת לעלם הדואג לגורלו מדגישה את כושר הסתגלותו המדהים של האדם למצבים משתנים ולאתגרים הנקרים בדרכו. פינה נוספת הנשענת במידה רבה על סיפורי הילדות שבחלק הראשון של הסיפור, הינה סיפור שיבתם לצויליזציה של שיימע ושיינדל, זוג ניצולי שואה הבונים מחדש את חייהם, לאחר שחוו אובדן מזעזע של משפחותיהם ובתוך כך ילדיהם שלהם. התיאור של השניים המחכים יום יום לרכבות השבות מן המזרח, מתוך ציפיה שמישהו ממכריהם או קרוביהם ירד מן הרכבת וינופף להם לשלום, ולאחר מכן האכזבה הנוראית והשיבה ברגליים כושלות לדירת הפליטים שלהם, פוצעת את הנשמה. קשה לתפוס מציאות בה כל הדמויות העוטפות את עולמך נמחוק לבלי שוב, המחיקה הטוטאלית של נופי הילדות (תמונות, בתים מזכרות) יוצרת חלל שלא ניתן לגשר עליו.  אולם הדמויות אינן מוותרות ונאבקותעל כל בדיד של זיכרון על מנת לשמר ולו לרגע את עברם ההולך ומתפוגג.

הסיפור שמגוללת אדמוני מצטרף לשורה של ספרים שנכתבו בשנים  האחרונות, המתארים את  גבורתם של הניצולים שללא הכרזות פומפוזיות ניסו לשקם את חייהם, איש איש בדרכו. מי תחת השמש הקופחת של ארץ ישראל ומי בניו-יורק המושלגת. התמודדותם היום יומית עם תחושות האשמה, הזיכרונות ומעל לכל הכמיהה לקשרים שנעלמו באחת יוצרים דרמה אנושית בלתי רגילה, המעלה בפני הקורא שאלות מוסריות ואנושיות כבדות משקל. אולם מעל הכל היא מציגה את עוצמתה של הרוח האנושית, המצליחה בכל עת לייצר את עצמה מחדש ולהקנות לאדם כוחות חדשים המסייעים לו להמשיך בחייו חרף כל התלעות.  

לסיכום, "חלומות" מצליח לאגד אפיזודות אנושיות מרגשות ובד בבד לגולל סאגה משפחתית בצורה מרתקת וקולחת. כל מי שכבר קרא אי אלו סאגות משפחתיות יודע שזוהי איננה משימה קלה כלל ועיקר. זאת בהתחשב בכמות הפרטים הבלתי נגמרת והשינויים התכופים בחיי היהודים במחצית הראשונה של המאה ה-20. מתוך כך זהו ספר מומלץ ולא רק לאלו המתעדים לנסוע לטיולי מורשת במזרח אירופה.