רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2013

לוחמי הצללים

תמונה
סיפורי ריגול ומשחקי זהויות היוו לאורך השנים כר פורה ליצירת מותחנים, וסרטי פעולה. זאת משום שההכרה שישנם אנשים המהלכים ביננו ולמעשה מנהלים חיים מקבילים תחת זהויות אחרות במרחבים שונים אכן מסעירה את הדימיון. לא עוד אנשים המהלכים בבוקר ליום עבודה נורמטיבי ושבים לבתים לעת ערב, אלא לוחמי צללים הנעים במהירות מיעד ליעד בחתירה אחר פיענוח תעלומות נסתרות, כאשר באמתחתם צדקת הדרך ותחושה של שליחות. המיתוס הזה על "לוחמי הצללים" מאפשר לנו לפתח דימויים רומנטיים על דמותם של הלוחמים הללו, הפועלים ללא לעות למימושן של מטרות נעלות. האמת ככל הנראה רחוקה מאוד מהדימוי המצ'ואיסטי שקיבל ביסוס וחיזוק מסרטי ג'ימס בונד ודומיו שקעקעו בדימיוננו את הדימוי חף הפגמים של איש הריגול המסוקס. בחופשתי האחרונה נחשפתי דווקא לשתי יצירות המנסות להראות את המורכבות העומדת מאחורי דימויים הזוהר של לוחמי הצללים. היצירה הראשונה הינה יצירתו של איש המוסד לשעבר, מישקה בן דוד,"תחנה סופית אלג'יר" (ידיעות אחרונות,2012) . במרכז הספר ניצב מיקי שמחוני, אומן ולוחם שבעקבות אירוע טרומאטי  מתגייס לשורות היחידה המבצע…

גלוי ונעלם,איאן רנקין, רימונים, 2012

תמונה
הצורך האנושי בחיי קבוצה נידון ונחקר על ידי חוקרים מאסכולות שונות: פסיכולוגים, ביולוגים, סוציולוגים ועוד. לחיי הקבוצה על רבדיה השונים ישנם מחירים לא מבוטלים, הנובעים מכך שעל מנת לחיות ביחד אנו זקוקים לוותר מתמיד על חלק מהמאווים והרצונות שלנו. לא פעם נדמה לי שהסדר החברתי מנתב אותי לפעילויות שאני לא בהכרח מעוניין בהם, אני נפנה לעיסוקים שלא בהכרח מעניינים אותי ומקיים שיחות שכל תכליתן לתת לי את התחושה שאני חלק מהקולקטיב הסובב אותי. פעמים אינני יודע האם פעולותי הם פועל יוצא של רצוני או שמע אני מונע על ידי תכתיבים חברתיים (גלויים או סמויים) המפעילים אותי. שוב ושוב עולה בי השאלה, מיהו האני האותנטי? ומהם רצונותי? המתח המובנה בין היחיד הרוצה לממש את עצמו לבין החברה הממשטרת נמצא בבסיס הקיום האנושי ומהווה כר פורה ליצירה הספרותית לאורך השנים. מתיחות זו מצויה בבסיס הספר, גלוי ונעלם, של סופר המותחנים הסקוטי, איאן רנקין (Ian Rankin). הספר  ראה אור באנגליה לפני שני עשורים אול רק  לאחרונה תורגם לעברית. במרכז הספר ניצב מיודענו המפקח ג'ון ריבס, גיבור ספריו של רנקין, היוצא לפענח את מותו המסתורי של נרק…

יום דין- חוויות מגיבוש רוחני

תמונה
תפילות הימים הנוראים, משולות לגיבוש סיירת מטכ"ל אליו מתכוננים צעירים חדורי מוטיבציה חודשים ארוכים. על מנת לצלוח את הגיבוש לא ניתן להיזרק לקו הזינוק אלא יש צורך בהכנות מפרכות הן בצד המנטאלי והן בצד הפיזי. אלו שהגיעו לגיבוש ללא הכנה מספקת מוצאים את  עצמם חיש מהר בצד הדרך אוחזים בסרעפת העולה ויורדת ללא שליטה, כאשר זרם של מיצי קיבה פורץ מפיהם ומלכלך את החול הזהוב של גבעות וינגייט. על מנת להימנע מצבים מביכים מעין אלו,  חכמינו סללו מעין מסלול מקדים לימים הנוראים, אשר תחילתו באמירת סליחות לכל אורכו של חודש אלול, בתפילות ראש השנה הנחלקות ליומיים מפרכים. אולם נקודת השיא מצויה כמובן ביום הכיפורים המהווה מסלול למיטיבי לכת הנחלק לחמישה מסלולי משנה (ערבית,שחרית,מוסף,מנחה ונעילה), ההולכים ומאתגרים את קהל המתפללים הנצרך לעמוד שעות ארוכות באולם צפוף הכמהה לאוויר נקי וכל זאת ללא מים ומזון כאשר צרחות ילדים ממלאות את החלל ומאתגרות את כאב הראש שכבר קנה לו מקום של קבע בראשם. בין כל מסיחי הדעת הללו המתפלל כמהה גם לחוויה רוחנית שתחבר אותו לקהל המתפללים וכמובן לריבונו של עולם. אכן אתגר לא פשוט, אל מולו …

שלוש שניות, אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, סלע ספרים, 2012

תמונה
אם יש דבר שישראלים אוהבים לעשות זה להשווות.  אנחנו משווים משכורות, מכוניות, דירות, השכלה ומה לא? אני יכול לחשוב על אינספור שיחות המתחילות במילים, "אתה יודע מה קורה בארה"ב?! ובארצות סקנדינביה בכלל...", הענקים זהובי השער ורחבי הגרם מעוררים בנו התרגשות מיוחדת הזוכה לאיזכורים מרובים בעיתונות (בעיקר בהארץ). הכתבים וכותבי טורי הדעות מהללים את  הסדר והניקיון ורווים נחת מהתנאים הסוציאלים  הניתנים לעובדים. היעדרותה של מסורת  אנטישמית ראויה לציון הופכת את הארצות הצפוניות  למקומות הלקוחים מעלילולתיה של עליזה בארץ הפלאות.למרות ההתרגשות עד לחמש השנים האחרונות לא הכרנו את ארצות הזוהר הצפוני בהקשרים ספרותיים, אולם לאחרונה אנו עדים למבול של מותחנים שבדים (סדרת הספרים של סטינג לרסון שראו אור בעברית בין השנים 2009-2011) ונורבגיים (אדום החזה,יו-נסבו, בבל, 2010) שתורגמו לעברית וכבשו בזה אחר זה את המקומות הראשונים במצעדי המכירות. לאחרונה הצטרפו  לקבוצה מכובדת זו  צמד כותבים שבדים: אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום שהוציאו עד כה מתחת לידיהם חמישה מותחנים ששלושה מהם תורגמו עד כה לעברית. הדבר המעניי…

פיליפ רות, מה מעיק על פורטוני, כנרת-זמורה ביתן, 2010

תמונה
כמעט בכל מקום אליו אנו מגיעים מבקשים מאיתנו שנגדיר את עצמו, החל משאלות כביכול פשוטות בדבר מגדר ועד לשאלות מורכבות כמו זהות דתית. השבוע ממש נתקפתי בחולשה כאשר סוקרת התקשרה לביתי ושאלה אותי בפתיחת הסקר האם אני חרדי,דתי,מסורתי או חילוני. התחלתי להגיד לה שזה מורכב ואני לא יכול להכניס את עצמי לתבניות זהות מובנות. היא נשמעה מאוד נבוכה וקצרת רוח מעבר לקו ואמרה לי בהחלטיות רגוזה, "טוב אז נעבור לשאלה הבאה". הסוקרת הזו לא לבד בעולם, על פי רוב גם אנשים שלא נמדדים לפי תפוקות והספקים לא אוהבים לדוש בשאלות של זהות שלרוב יוצרות בלבול ומבוכה, בעיקר בעידן רב-זהותי כמו שאנו חיים בו קיום. לאחרונה ראיתי כמה פוסטים בהם הורים מאבדים את הידיים והרגלים כאשר הילד שואל אותם לאיזו עדה הוא משתייך, כי המורה בבית הספר אירגנה ערב עדות והוא לא יודע איזה מאכל מסורתי להביא,כאשר הוא רבע פולני רבע עירקי וחצי אמריקאי. בקיצור תסבוכת לא פשוטה ועוד לא דיברתי על חברות כמו יהדות ארה"ב בהן יש נישואין בין-דתות היוצרים מורכבות גדולה עוד יותר. התסבוכת של חברה רב-זהותית המצריכה להגדיר את עצמה שוב ושוב הן כלפי פנים וה…