מי בקיצו ומי לא בקיצו

במוצאי יום הכיפורים בעוד ניגוני התפילות ממשיכים להתנגן בראשי, התחרדנתי מול הטלויזיה בלי ציפיות מיוחדות. מנסה לשקם את גופי מהצום ולהסדיר את המחשבות לקראת השבוע שבפתח. בין הזיפזופים הגעתי באופן מיקרי לערוץ הראשון ונשאבתי לסדרת התחקירים, "לא תשקוט הארץ" שהופקה במשותף על ידי ערוץ שמונה ורשות השידור לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

הסדרה בת ארבעת הפרקים רצופה בראיונות, קטעי ארכיון וציטוטי פרוטוקולים הפותחים צוהרי הבנה מחודשים אל עבר המלחמה שמהווה קו פרשת מים בתחושת הביטחון של אזרחי מדינת ישראל. באופן מופתי מצליחה הסדרה לשלב בין הממד האסטרטגי (פוליטיקה בין לאומית, יחסי חוץ, מאזנים אסטרטגים בין מעצמות) לבין הממד הטקטי (קרבות בודדים, תחושת החיילים, כישלונות ואתגרים ברמת מפקדי השטח). הסדרה הינה מלאכת מחשבת שכישפה אותי ומשכה אותי לצפיה אינטנסיבית בת ארבע שעות בהם חשתי כבתוך חלום בלהות. מעבר למידע הרב שנחשפתי אליו, משכו את תשומת ליבי שני דיונים המאירים את הפער המובנה שבין החייל שבשוחה לבין המדינאי\פוליטיקאי. האחד הקרב על החרמון בו נהרגו כחמישים מלוחמי חטיבת גולני והשני הקרב על העיר סואץ בו נהרגו כשמונים לוחמים ברובם מחטיבת הצנחנים. שני הקרבות התקיימו ערב הפסקת האש ועל פי התחקיר התחוללו על מנת לתת למנהיגים תמונת ניצחון מעודדת שתפוגג ולו במעט את האווירה העגומה שהולידה המלחמה.

החיפזון שבנוהל הקרב והטלת הכוחות למערכה באופן חובבני הובילו לכך שהלוחמים יצאו ללחימה ללא ידיעה סבירה מה עומד מולם. ואכן האסון לא איחר לבוא. כוחות גולני נכתשו על ההר וכוחות הצנחנים נקלעו ללחימה בשטח בינוי שהפילה בהם חללים רבים. לעומת אובדן החיים הנוראי הדהימו אותי עדויות הלוחמים שצולמו ממש עם שוך הקרבות (עניין של שעות בודדות). הלוחמים שהצטלמו היו נחושים וחדורי מוטיבציה כאשר הכח המניע אותם מבוסס בעיקר על האמונה ביחידתם הצבאית, בחבריהם לנשק ובעיקר בגאווה החילית. כעבור ארבעים שנה תועדו שוב הלוחמים מאותם קרבות, הפעם הם היו יותר סקפטיים ומפוכחים. להט הנעורים כבר לא ניצת בעיניהם ואת האמונה העיוורת החליפה תחושת האובדן,  הספק בשיקול הדעת של הדרג הפוליטי והצבאי ובעיקר הצורך בהתמודדותם עם המראות והחוויות שעברו במהלך אותם ימים גורלים. הפער שבין האמונה התמימה המאפיינת את הילדות לבין הפיכחון שמבשיל לאיטו לאורך מסלול החיים, הזכיר לי את ספרו של אריך רמיה רמרק, "במערב אין כל חדש"  (זמורה ביתן, 2014) שראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 1929 ומאז זכה להיות מתורגם לעשרות שפות, לעיבודים קולנועיים  ולתהודה בין לאומית.  

הספר מתחקה אחר סיפורה של מחלקת רובאים גרמנית הנשלחת במהלך מלחמת העולם הראשונה לחזית המערבית. חיש מהר חדוות הלחימה הפטריוטית שהוחדרה בלוחמים כבר בימי בית הספר העליזים מפנה את מקומה לייאוש של החפירות. מעל הכל שבה את ליבי תחושת הבדידות של הלוחמים, המגיעים לחופשה בביתם ומרגישים שמעין קיר חוצץ בינם לבין רעיהם ומשפחותיהם המצויות בעורף. הללו חפצים בסיפורי תהילה, בגבורת לוחמים ובחדווה של ניצחון. בעוד שהחיילים חשים בעיקר את תחושת המיאוס, את צחנת חבריהם הלא מקולחים ואת ריקבון הגופות העוטף את שוחות הלחימה המלאות בבוץ, חולדות והפרשות גוף. הפער העצום בין העורף לחזית מוביל אותם לשתוק ולהפוך למסדר סגור של חברים המכירים בכך שהגורל צירף אותם יחדיו לכדי מתכת מלוכדת המעלה קורוזיה בביבי ההיסטוריה. 

בדידותם של הלוחמים המהווה ציר מכונן בעלילת ספרו של רימרק לא נשארה קבורה בשדות פלנדריה. לצערנו היא ממשיכה להיות לחם חוקם של הלוחמים עד ימנו אנו, כאשר צפיתי בלחימה הסטרילית שהגיחה בסלון ביתנו בעת מבצע, צוק איתן, לא יכולתי שלא לחשוב על הפער שבין האולפן הממורק והנינוח שבו מברברים את עצמם לדעת פרשנים מפרשנים שונים,  לבין האימה האוחזת באנשים שבשטח שגרונם ניחר וארובות אפם נצרבות מעשן השריפה, אדי הפליטה של הטנקים ומעל הכל מריחו של הפחד הניגר מזיעת הלוחמים.

לעומת הברברת הפרשנית שנשטפה ישר במורד התודעה עם הגחתה של הפסקת הפרסומות הראשונה, חוויותיהם של אותם לוחמים ממשיכים להיות נוכחות נפקדות בתוך ההוויה הישראלית. חוויות אלו  טמונות בתוך ההוויה הנורמטיבית שלנו  כמו זירת מטענים העלולה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך סביבה פסטורלית לעמק בכא. פרויקט רסיסים שהולך וקורם עור וגידים בשנים האחרונות, מנסה לתת אפיק בו חוויות אלו יוכלו למצוא בו פורקן, תיעודם של הסיפורים ההכרה בכך שחוויותיו של הלוחם הבודד מקבלות משמעות ואוזן קשבת מהווה לדעתי מהלך רב משמעות בו החברים נישאים לו רק אל עמדת איסוף הנפגעים הגדודית ומופקרים בה לגורלם, אלא נשארים מחובקים ונתמכים עד שימצאו את שלוותם.  

 תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, שאדון הכל ידון אותנו ואת כל בית ישראל לחיים טובים ולשלום.

אכ"יר.