נרטבים- שני ספרי חובה עם בואם של המועדים הלאומיים

הלל כהן, תרפ"ט-שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, כתר, 2013

בני מוריס, 1948- תולדות המלחמה הערבית הישראלית  הראשונה, עם עובד, 201 

כיצד סיפורים מעצבים את הזיכרון הלאומי? מיהם הסוכנים המעצבים את הזיכרון ומהו הקשר שבין פסח ליום העצמאות?

הבסיס  לבינוי עם מצוי בסיפור משותף, בין פסח ליום העצמאות

 מאז חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה   עבר חג הפסח טרנפורמציה מהקרבת קורבנות לעריכת הסדר במרחב המשפחתי.  לצד האכילה המרובה במרכזו של הערב ניצבת מלאכה עדינה ומדוייקת של  בניית נראטיב מכונן העובר מדור לדור ומבנה את המציאות ההיסטורית אותה רוצה הקבוצה לשמר. ההגדה של פסח כמו טקסטים מכוננים אחרים אינה ספר היסטוריה המנסה לתאר רצף של עובדות באופן כרונולוגי וקוהרנטי אלא היא טקסט אידיאולוגי המעלה על נס ערכים המקבלים הנכחה באמצעות סיפורים שונים המורידים אותם מהמישור הרעיוני למציאות היום יומית של המשתתפים. 
כך יכולים בעלי האגדה ללמחוק את שמו של משה מהאגדה משום שהוא אינו משרת את האג'נדה החפצה להעביר את יציאת מצרים מהמרחב הריאלי למרחב הניסי, ממעשה ידי אדם למעשה בלעדי של אלוהים כל יכול המציל את עמו בכל דור ודור. 

עם בואם של הימים הלאומיים:יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות. אנו ניצבים בפני פרקטיקה דומה, המעבירה מסרים וערכים באמצעות טקסים וסיפורים שמעלים על נס ערכים, תוך רתימתה של ההיסטוריה לטובת הנכחתה של האג'נדה הפוליטית-חברתית בה חפצים בני הקבוצה השולטת. כך סיפורי כינונה והתבססותה של מדינת ישראל מדגיש בנרטיב הציוני על  שתי הנחות יסוד מרכזיות: זכותם של היהודים על ארץ ישראל היא זכות מוחלטת הירושה להם מדורי דורות, היהודים הם הקורבנות במאבק על הארץ משום שהם באו לפתח ולקדם ארץ שוממה וחרבה והערבים בראייתם קצרת הרואי והתנהגותם האכזרית דחו את ידם המושטת לשלום. הנחות אלו עיצבו בין אם במודע ובין אם לא במודע  את הכתיבה ההיסטוריוגרפית שתיארה את סיפור בנייתה של הארץ. לאורך השנים החלו הנחות אלו להיסדק וקולות חדשים החלו להגיח, בתחילה ראו בהם ביטוי לאנטי ציוניות ולתעמולה פרו ערבית, אך ככל שהיסטוריונים שאינם מתוייגים כ"שמאל הזוי", החלו להעמיק במחקירהם, השיח החל להיות מורכב יותר. ואת מקומם של הפלקטים החדד ממדים החליפו תמונות מורכבות יותר החותרות לראות את ההיסטוריה בצורה רב ממדית. 

היסטוריונים חדשים? בין אידיאולוגיה לאמת אינטלקטואלית

בשנים האחרונות קמו היסטוריונים שאינם מערערים על הלגיטימיות של היהודים להגדיר את עצם כלאום ריבוני בארץ ישראל, ועל כן הם אינם פוסט-ציונים. אך יחד עם זאת היסטוריונים אלו מעוניינים להרחיב את גבולות השיח ולהעמיקו. לטובת זאת הם פועלים בשני מישורים. האחד, מציגים את  הנרטיב הפלסטיני לצידו של הנרטיב הציוני ומקנים לו  תוקף שווה. השני, בחינת הנרטיב הציוני לא מתוך הנחת המבוקש שיש להצדיק את המפעל הציוני ועל כן לטשטש סיפורים בעיתיים הפוגעים ביכולת עמידתו (הרג אזרחים,ביזה וכו')  ופיאורם של סיפורים אחרים המסייעים במיצובו. 
שני סופרים נחשבים למכוניניה של כתיבה זו: בני מוריס והלל כהן. שניהם מתעלים מעל הנחות יסוד מקובלות ומתוך מסע מחקרי עשיר בין גנזכים, ארכיונים אישיים וספרות מחקרית יוצאים למסע מחקרי מרתק שגם מי שלא למד בחוג להיסטוריה ימצא בו עניין רב. 

האם הערבים ברחו או גורשו? התמונה המורכבת של בני מוריס

ספרו של בני מוריס, 1948-תולדות המלחמה הערבית הישראלית  הראשונה (עם עובד, 2010). מתחקה אחר מהלכיה של מלחמת 1948 הנודעת גם במגוון שמות נוספים מוסיף נדבכים נוספים לנראטיב המקובל שהערבים ברחו בשל קריאתם של מדינות ערב לפנות את זירת הלחימה וכן לתפיסה שישוב ניצב כמעטים מול 7 צבאות ערב ויכל להם. אל מול נראטיב זה מציג מוריס מגוון רחב של סיפורים  המציירים תמונה מורכבת בהרבה. סיפור בריחתם של הערבים מקבל ממדים נוספים כאשר הוא  מראה מגוון רחב של אירועים שבכל אחד מהם התקיימה מציאות אחרת. החל מגירוש ספורדי בכוח, עובר בגירוש מתוכנן הכולל פיצוצי בתים וירי באזרחים ועובר להימלטות מרצון. התיאורים שמגולל מוריס מציבים את המלחמה בקונטקס האנושי שלה, כלומר ככל מלחמה אחרת בה אנשים נטבחים וטובחים ובכך למעשה הוא משיב את הציונות להיסטוריה ועוקר אותה מהממד המיסטי. אני חושב שההיכרות עם ההיבטים הפחות נעימים של המלחמה דווקא חשובים בחתירה להסדר שימנע מאירועים טרגיים מעין אלו לשוב למחוזותינו.

חידוש נוסף שמצאתי בספרו של מוריס היה בתיאור במוכנותו היחסית של הישוב לעימות הצבאי אל מול חולשתה של האזרחית והצבאית של החברה הפלסטינית. דווקא ההתחקות אחר אופני החוסן של החברה היהודית מחד (מוסדות, נרטיב מכונן, תחושת סולידריות,  קשר עם יהדות התפוצות) והחולשה של החברה הפלסטינית מאידך (העדר הנהגה ברורה, היעדר אליטה אינטלקטואלית מגויסת, קושי בגיוס משאבים חומריים) מעוררת למחשבה  בדבר הממדים שתרמו להתבססותה של מדינת ישראל. סיפור הגבורה הפלקטי מקבל עומק ומביא עימו גיבורים חדשים שלא הייתי מודע לקיומם במידה הנחוצה. אני מאמין שתובנה זו יכולה לסייע לנו גם כיום כאשר אנו מתלבטים בדבר הלבנים שיש ללבן על מנת להמשיך ולבנות את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.

הכל התחיל עם הכיבוש? הלל כהן בחיפושיו אחר נקודת ההתחלה 

 במרכז ספרו של הלל כהן, תרפ"ט- שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי (כתר,2013), ניצבת התיזה שהן הנרטיב הפלסטיני והן הנרטיב הציוני הינם נרטיבים אידיאולוגים ההופכים את הסיפור ההיסטורי לכלי למימוש מאוויהם הפוליטיים. אשר על כן ערך האמת משתנה מעת לעת כל עוד הוא משרת את התכלית הפוליטית הנכונה. הצבתם של שני הנרטיבים זה לצד זה תוך אימותם עם העובדות ההיסטוריות (עד כמה שניתן לגלות) מראה שמושג האמת הינו מושג נזיל שככל הנראה שייך לשוכני עפר הנמצאים בעולם האמת. בעוד שבעולמנו רב היצרים והתהפוכות האמת משתנה בהתאם לצרכים הקונקרטיים והלאומיים. בבחונו זירה אחר זירה מראה כהן את רב הממדיות של האירועים וכיצד אופני הסיפור השונים מעצבים את הזיכרון ההיסטורי של שני הצדדים שפעמים רבות אינו מתיישב עם המציאות כפי שהייתה. כך רוצחים הופכים ללוחמי חופש העטורים בהילת קדושים ומאידך תמימים הופכים לסוכנים קולוניאליסטים.

חשיפתם של זרמי העומק שהובילו למאורעות בתרפ"ט מציבים למעשה את המאורעות בהקשרן ההיסטורי ועוקרים אותם מהנרטיב הדטרמניסטי של "עשיו שונא ליעקב" או שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. תיאורם של האירועים בתוך ההקשר הפנים ארץ ישראלי, אינו מאפשר לשים ביורה אחת את כלל הפרעות ביהודים מימי אנו בנו ועד הנה אלא הוא הופך את המאורעות לחלק ממאבק לאומי ייחודי. ומכאן שניתן למצוא פתרונות מתוך המרחב הקיים ואל לנו לחפש את התשובה לפיתרון במאבקים המתחוללים בעולמות נסתרים בין  כוחות הטוב לכוחות האופל.

ראיתי באי אלו אתרים ימנים כדוגמת,  ערוץ 7, שפירסם את ביקורתה של ד"ר לאה סגל , מקריאת התגובות שקיבלה סגל מקוראי האתר ניתן לראות שמרבית ההתייחסויות אינן לעצם הטענות אלא לעיסוק האם כהן הינו פוסט ציוני עוכר ישראל. לדעתי טענות אלו הזוכות לתהודה רבה בציבוריות הישראליות נעדרות מכל יושרה אינטלקטואלית ויותר מכך הן יוצרות מסך עשן המונע עיסוק בלב הטענות ומפנה את החיצים אל עבר ההיסטוריונים המוגדרים בכינויים שאינם תורמים דבר לדיון עצמו.  לעומתם אני גורס ששני הספרים מזמינים שיח פורה ומרתק המצריך תשובות עמוקות ומלומדות ועל כן הדרך להתמודדות עם הטענות היא באמצעות הצבתן של תזות נגדיות המעשירות את השיח ולא באמצעות פולמוס פופוליסטי המסיט את הדיון משיח היסטוריוגרפי לשיח פובליציסטי.

מחזירים את הציונות מהמרחב המיסטי למרחב ההיסטורי

 שני הספרים  משיבים את  התנועה הציונית אל ההיסטוריה, בכך שהם מציבים אותה כתנועה לאומית שסללה את דרכה  באמצעות שילוב של פשרות בין אידיאולוגיה למעשה. הסיפור המגולל בשניהם מהווה בסיס מהותי לדיון בדבר האופן שבו אנו רוצים להמשיך ולחיות בארץ ישראל. הצגתה של תמונה מורכבת המתעלה מעל הנחות יסוד, של קורבנות, ידנו הייתה מושטת תמיד לשלום והם דחו אותה, הרצחנות הערבית וכו' מאפשרים להעביר את השיח הפוליטי מהשדה המטאפיזי בו יש צדיקים גמורים ורשעים גמורים אל עבר ההיסטוריה הריאלית המחפשת אחר האינטרס המשותף, המהווה את הבסיס לשלום ובהיעדרותו את הבסיס למלחמה. 
עתה כאשר המאבק בין התנועות הלאומיות מתקיים כבר למעלה ממאה שנה, אנו יכולים לבחור האם ברצוננו להמשיך ולקיים שיח של טובים מול רעים, או להבנות מסרים מורכבים יותר שטומנם בחובם את האפשרות לשינויה של המציאות. 
מציאות בה אנו כרוכים זה בזה ועל כן אל לנו לנסות ולערער על הנרטיב של השני מתוך רצון להכריע אלא עלינו לפנות לאפיק אחר, המכיר במגבלות הכח, בשונות ובאינטרס המשותף שטומן בחובו תקווה מתונה. 

לסיום מאיר אריאל,הצנחן המזמר, שניחן בכושר נבואי ובשירו שיר כאב פשוט מתמצת את המורכבות 

מחשבות נוספות על הסכסוך הישראלי פלסטיני ,בעקבות ספרו של מיכה גודמן- מילכוד 67