ישי שריד, גן נעמי- רומן שמגלה את האנשים מתחת למכבש הכלכלי

האם ההתחדשות העירונית רואה את האנשים השקופים?

בתי יוקרה ובוטיק צצים בעשורים האחרונים בתל אביב כפטריות לאחר הגשם משכונת נווה צדק בדרום  לחוף הצוק בצפון. אחדים מתנשאים לגבהים מהם ניתן לראות את הים מכל מרפסת מבלי לשאוף את צחנת האגזוזים, ואחרים שומרים על קו עיצובי אותנטי המדבר עם הלבנט אך יחד עם זאת מאפשר ניתוק מההמון באמצעות שערים וחלונות חד צדדים. אנשי החוץ פולשים למרחבי הזכוכית והבטון בתור נותני שירותים: מנקים, סדרנים, מוכרנים, שליחים ועוד כהנה וכהנה. עולמם נשאר חתום, בלתי מושג ומנוכר ובכך כבשני צירים מקבילים הם מתקיימים זה לצד זה, כאשר רק לכאורה יש ביניהם קשר של ממש.

הסוציולוג הפולני, זיגמונט באומן תיאר בספרו, מודרניות נזילה (מאגנס, 2007), את אותם נותני שירותים כאנשים שקופים (הרבה לפני שאריה-מכלוף דרעי הפך אותם לחלק ממסע בחירות מתוזמר). כאשר אל מולם מתגבש מעמד אקס טריטוריאלי שאינו משתייך למרקם החיים הגאוגרפי בו הוא חי. לטענתו, הפער בין השקופים הנטועים במרחב לבין בעלי ההון שהופכים לאזרחי העולם,  יוצר מציאות של ניכור העלולה להיות נפיצה ובוודאי הרסנית לתחושת הלכידות החברתית בדגש על המרחב העירוני שהופך למנוכר ותלוש. מרחב בו מצטופפים אלפים רבים במערכות תחבורה ותברואה קורסות מחד אך  מאידך מיעוט החי בדירות פאר ענקיות המשקיפות על המציאות ממעוף הציפור.

שריד משמיע את קולם של אלו שאינם מגיעים לכתבות במוספים הכלכלים

 הסופר ישי שריד בספרו,  גן נעמי (עם עובד, 2013) מנסה  לתת לשקיפות ממשות ולפתוח פה לאלו שקולם לא נשמע. במרכזה של העלילה ניצבת נעמי, אישה קשת יום שמנהלת ביד רמה גן ילדים בסמיכות לחוף מציצים. יום אחד היא מתבשרת שהגן בסכנת הריסה משום שיזם נדל"ן חפץ להפוך את המגרש שעליו יושב הגן לפנינה נד"לנית.  נעמי יוצאת למאבק יחד עם גלריה של דמויות דהויות כשעיה מגיה לילי בעיתון יומי, בן בעל הפרעות פסיכולוגיות, בעל חולה סרטן ומוזיקאי התר אחר דרכו גם בשנתו החמישים. המאבק פותח בנפשה של  נעמי  מגירות שלא נפתחו זה זמן רב כיחסים פנים משפחתיים וחיפוש אחר אהבה שתעטוף אותה ברגעיה הקשים.

הרגישות הלשונית של שריד הופכת את סיפורה של נעמי לחוויה ספרותית מענגת המצליחה לחשוף סיטואציות אנושיות מגוונות ומרגשות. יכולתי ממש להרגיש את כמיהתה של נעמי לחיבוק בסיומו של ויכוח עיקש עם היזם הזחוח. או את תחושת התסכול בעודה ניצבת אל מול שופט סמוק לחיים שחש שהיא אינה שייכת לקבוצה הנכונה ועל כן מרשה לעצמו בקלות לדחוק בה לקבל עסקת גישור הדנה אותה לעוני. האפשרות שמקנה שריד לנעמי להשמיע את זעקתה הינה ייחודית בעולם בו דווקא היזמים מועלים על נס מבלי שנשאלת השאלה מי משלם את מחירי ההצלחה? וכמה באמת המיתוס המריטוקראטי (הקידום נמצא בהלימה למאמץ שמושקע על ידי היחיד) משרת את כלל הציבור?

נסיכי האצולה הפוליטית יורדים אל העם 

העלאתם של הקולות המושתקים מצרפת את שריד לגל של בני אצולה פוליטית כדוגמת, ניר ברעם, יוצר מוכשר בזכות עצמו ובנו של איש מפלגת העבודה, עוזי ברעם.  ביצירותיהם החליטו  השניים להשמיע קולות חבויים שקיים קושי לשומעם באופן רציני ולא פלקטי וסטראוטיפי בציבוריות הישראלית. שני היוצרים שמשתייכים לאצולה הפוליטית בישראל (האחד בנו של עוזי ברעם והשני בנו של יוסי שריד) מצליחים להוציא את גיבוריהם מהמסגרת השבלונית של אומללים קשי יום ולהקנות להם זהות עמוקה המראה שהעוני והקושי אינם זרים ומודחקים אלא הם נמצאים כאן מעבר לעיקול הנחל בו שטה הדוגית של  המעמד הבינוני. השניים משמיעים בדרכם את זעקת העתיד הצפון לבני המעמד הבינוני (עשירונים 7 ומעלה) שאינו ספוג בניחוחות קאנטרי קלאב וחופשות סקי בקייצים וצקצוק ממטרות לעת ערב.  אלא דווקא חיים של  מחסור וניכור כנחלתם של אחיהם בספרד, יוון וארגנטינה.

רמיסת הזולת אינה מצליחה לחדור את בועת ההישרדות של בני מעמד הביניים  

בתווך שבין הגננת קשת היום ליזם הנמהר המאוהב בחזונו ניצבים הורי הגן, בני המעמד הבינוני. אשר כה שקועים במרדף אחר פרנסתם עד שנעמי הקרובה אליהם יותר ממה שהיו רוצים לחשוב מצטיירת בעיניהם כתחנת עגינה לילדים בזמן שהם יוצאים למלאכת יומם. על אף כמיהת הלב של הקורא ידם של ההורים נשארת קפוצה, מבטיהם  נותרים חשדניים ודיבורם  פונה לעבר להג שבלוני. נעמי אינה מהווה עבורם יותר ממוצר שניתן להחליפו במהירות בתחליף אחר. היעדרותה של הסולידריות החברתית טלטלה אותי  בכך שהיא מראה עד כמה  הסדר הניאו-ליברלי המקדש ללא מעצורים את האינדיבידואליזם והיוזמה החופשית מצליח לפוגג את חבלי הסולידריות ולהשאיר כל אחד ואחת מאתנו מופקר לגורלו.

שריד אינו משלה את קוראיו באשליות ואינו נותן להם נוסחת קסם שתפוגג את התחושות הקשות. ההמונים אינם יוצאים להצלת הגן, הביורוקרטיה אינה מגלה סבלנות והטיקונים אינם מפתחים חמלה. יחד עם זאת כקרן שמש החודרת מבעד לחשכת העבים מגיחה דמותה המתחדשת של נעמי, המגלה בעצמה ובסביבתה כוחות וחמלה אנושית המשרים בקורא תחושה שאף על פי כן ולמרות הכול ישנה תקווה לאדם.

ישי שריד, גן נעמי, עם עובד, 2013, 260 עמ'