מאחורי הקלעים של מלחמת האזרחים בסוריה- עיתונאות מהשטח עם פרשנות אידיאולוגית


עכשיו לאחר שסיימתי את חובותיי לתואר השני וחלק משעותיי שבו לחזקתי, החלטתי להקדיש קצת יותר זמן להתרחשויות הסובבות את מציאות חיי. שילבתי את הרצון בהרחבת האופקים ברצוני העז לחזק את שליטתי בשפה האנגלית וכך ניגשתי לחיפוש אחר ספרים שיאפרו לי לקבל  סקירה רחבה יותר על הסובב אך ללא התעמקות  יתר שתהפוך את הקריאה מהנאה למטלה אקדמית. לשמחתי הרבה בחודש שעבר רכשתי קורא ספרים אלקטרוני, קינדל (Kindle), מבית אמזון. הרכישה אפשרה  לי לחפש, למצוא, להוריד ולקרוא בלחיצת מקש, חוויה מופלאה לכל חובב ספר. כאשר הספר מונח בכף ידי תוך שלושים שניות, אני נזכר בחצי חיוך בימי ההמתנה הארוכים להגעתו של חיבור שהוזמן באינטרנט, להמתנה לדוור,  להליכה לסניף הדואר, להמתנה בתור לחבילות ולבסוף  לריח הדפוס הבלתי נשכח. לאחר שכל זה נחסך ממני, פתחתי את הקינדל (Kindle)  עם צער נוסטלגי קל לריח הדפוס התחלתי לקרוא בספרו של העיתונאי האמריקאי, רזה ארליך, Inside Syria: The Backstory of Their Civil War and What the World Can Expect  (2014).
ארליך, עיתונאי וותיק המסקר את המזרח התיכון עבור מגוון ערוצי מדיה ברחבי הגלובוס. תר במסעותיו  את המזרח התיכון לאורכו ולרוחבו. הודות לנחישותו העיתונאית הצליח ללקט שפע של מקורות החל מפעילי רחוב המפגינים בכיכרותיה של העיר לטקיה וכלה בפרופסורים מעונבים היושבים בחדריהם הממוזגים במכוני המחקר עוטי ההדר בארה"ב. המגוון הרחב של מקורות וזירות התרחשות  השונות איפשרו לארליך להעניק לקורא שאינו בקי ברזי הסכסוכים המקומיים נקודות מבט מגוונות המאירות הן את החוויה האישית והן את מעוף הציפור האקדמי המביט על ההתרחשויות בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים.
החלוקה לפרקים שבה כל פרק מוקדש לסוגיה  נפרדת הקשורה למלחמת האזרחים בסוריה, מרחיבה את יריעות הדיון ומאפשרת לקורא להתבונן בהתרחשויות ממספר כיוונים. בכך מוקנת  הזדמנות לראות את המורכבות ורב הממדיות שבסכסוך האתני שמבתר את סוריה לגזרים מזה כחצי עשור.  ב-220 עמ' בלבד הצלחתי לבקר בגבול הטורקי-סורי ולהתוודע למאבק הכורדי לעצמאות, לנדוד לגבעת הקפיטול ולהיחשף לוויכוח הפנימי בין בדלנים למתערבים, לבקר בטהרן השיעית שמכוננת ציר השפעה בין סוריה ללבנון ועוד כהנה וכהנה ביקורים מרתקים לאורכו ורחובו של הגלובוס. רוחב היריעה והשפה הקולחת הנגישו לי ידע חדש וסייעו לי לסדר בצורה טובה יותר ידע קיים.
הספר כתוב בשפה נגישה המזכירה יותר כתיבה המאפיינת עיתונות יומית מאשר סקירות מעמיקות הנהוגות ב-TIME או ב-Economist , דבר המקל מאוד על הקריאה גם למי שאינו בקי ברזי אוצר המילים של החוג למדעי המדינה. יחד עם זאת סגנון הכתיבה הבלתי-פורמאלי מוביל לצערי גם להשטחתו של השיח ולכתיבתם של משפטים סתומים וחסרי פשר. הדוגמא המרכזית מצויה בשימוש התכוף במושגים כמו ימין קיצוני, מתונים  ושמאל קיצוני, השימוש בסופרלטיבים מעין אלו לטובת הסברתן של מחלוקות מורכבות לא רק שאינו מאפשר להבין לעומק מהם ההבדלים בין הזרמים השונים אלא הוא יוצר תבניות ריקות מתוכן. לדוגמא, הגדרת ממשלתו של בנימין נתניהו כימינית קיצונית, אינה מקדמת את הדיון בכהו זה משום שאם נתניהו הינו  ימין קיצוני היכן נמקם את איתמר בן גביר וחבריו? זוהי דוגמא קטנה מחלקת האלוהים שלי אך הספר רצוף בסופרלטיבים מסוג זה שלמעשה אינם  מאפשרים דיון רציני ועמוק במגמות המתרחשות  כיום בזירה הבינלאומית.
מבחינה אידיאולוגית ארליך משתייך לחוגי השמאל האמריקאי ששורשיו נטועים בהפגנות הסטודנטים הגדולות של סוף שנות ה-60. האג'נדה הלוחמנית הרואה את מדיניות החוץ של ארה"ב כענק אימפריאליסטי המשרת את בעלי ההון, מלווה גם את כתיבתו הנוכחית של ארליך המבקרת שוב ושוב את האימפריאלזם האמריקאי ואת גרורותיו במזרח התיכון: ישראל, הדיקטטורה הצבאית במצרים ושלטון השיחים בסעודיה. תפיסה זו הרואה את ישראל בצד הכוחות המדכאים את  זכויות האדם באה לידי ביטוי מובהק גם בהקדמתו של, נועם חומסקי, הרואה בישראל  סכנה לשלום האזור , דבר המאפשר לו לגזור גזרה שווה בין פירוזה של סוריה מנשק כימי לפירוזן של איראן וישראל מכל נשק להשמדה המונית.
הלהט הניאו-מרקסיסטי המזהה את המאבקים בין בני האדם כביטוי למלחמת מעמדות המובלת על ידי בעלי ההון מסמא את עיניו של ארליך. עיוורון זה מוביל אותו לתאר את העידן הפרה-קולוניאליסטי בצבעים וורודים ונעימים בהם גר זאב עם כבש ושיעי וסוני, אהבו. כאשר נקודת התפנית ממציאות אידילית זו נעוצה בהגחתו של הקולוניאליזים האירופאי ששיאו בהסכמי סייס-פיקו אשר יצרו עם תום מלחמת העולם  כאוס תרבותי שתוצאותיו ההרסניות נגלות לנו בימנו אנו. תמונה נאיבית זו המטילה את מלוא האשמה של מרחץ הדמים העכשווי על הכוחות האירופאים והאמריקאים (צרפת, אנגליה, ארה"ב) שיצרו את הלאומיות הערבית וכוננו את המזרח התיכון במודל המדינתי בו הוא מתקיים כיום. מסירה למעשה את האחריות ממחוללי הזוועות שלשיטתו פועלים מתוך ראקציה לקולוניאליזם שנטע בהם תודעה כוזבת שהובילה אותם לשדות הקרב. טיעון ניאו-מרקסיסטי זה שרווח מאוד בדיונים אחרים בקרב אינטלקטואלים מרקסיסטים משנות ה-20 של המאה -20, מועבר למעשה לשיח המזרח תיכוני ויוצר למעשה חלוקה דיכוטומית בין מדכאים (אירופאים) לבין מדוכאים. כאשר המדוכאים משמשים מעין "תינוקות שנשבו" המנסים למצוא את דרכם אל עבר חירותם המיוחלת. הבניה זו מאפשרת לארליך להשהות שיפוט כלפי "ארגוני חופש" שונים וכך כתיבתו מתרככת כאשר הוא מתאר את מנהיגי החמאס עימם הוא נפגש בעזה או להתייחס בסלחנות לפעולות החיזבאללה בלבנון.
מגבלה נוספת המצויה בספר טמונה בכך שארליך אינו מתייחס ברצינות הראויה לזרמים איסלמיסטים הכופרים בחלוקה הלאומית ומעוניינים לחולל ח'ליפות אסלאמית הנוהגת על פי חוקי השרעייה. האם גם זרמים אלו הינם תוצר לוואי של הקולוניאליזם האירופאי ותנועות ההתנגדות שקמו כנגדו? או שמא שורשיהם נטועים במילניום אחר בו המושג לאומיות כלל לא היה מוכר ביבשת האירופאית? שאלה זו נשארת פתוחה כאשר התחושה הכללית היא שגם רדיקאליזים זה הינו תגובת נגד דתית לכיבוש הקלוניאליסטי שנצבע בצבעיים דתיים ולא לאומים. 
לדעתי,  בשורה התחתונה למרות השנים הרבות שארליך חקר את המזרח התיכון, הוא עדיין ממשיך לנתח את המציאות במערכת המושגים המערבית שספג בקמפוסים המוריקים של  ברקלי אי שם בשנות השישים. זו מערכת מושגים מרתקת מבחינה אינטלקטואלית אך היא לוקה בחסר בינות לסמטאות הרצחניות של המזרח התיכון.
לסיכום, על אף פגמיו הלא מעטים ספרו של ארליך הצליח לרתק אותי ולהוביל אותי עקב בצד אגודל לקריאה מלאה של ספר בשפה זרה (דבר שלא עשיתי זה קרוב לעשור). מגוון המקורות בהם הוא השתמש  הפגישו אותי עם דעות וסיפורים שכלל לא היו מוכרים לי. לכן על אף ההתניה האידיאולוגית העוטפת את ספרו בצבעים אדומים הרגשתי שיצאתי נשכר מהקריאה ושלאחריה ברצוני להרחיב את עולם ידיעותיי על הנעשה כמה מאות קילומטרים מחצר ביתי.

תגובות

רשומות פופולריות

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

האומץ להכיר במוגבלותו של מושג הניצחון

המסע של הרולד פריי מסע זהותי המסתיים במקדולנדס

מיכאל בר זוהר, מזימה-סיפור המרגל היהודי של היטלר

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012