עלילה מעוררת חמלה

כחובב ספרות שוב ושוב אני מוטרד מהשאלה, האם לספרות ישנה תכלית חברתית או שמא היא מהוה אומנות המספק הנאה אסתטית ותו-לו? הודות לקורס בנושא, הפילוסופיה של האסתטיקה, בהוראתו של ד"ר עדיו גייגר נחשפתי למגוון רחב הוגים שהוטרדו משאלה זו וניסו לתת לה מענה מתוך ההקשרים התרבותיים והפוליטיים במסגרתם הם פעלו. החל מהמדינה של אפלטון בה האומנות שימשה ככלי ליצירתו של סדר חברתי. דרך הוגי האידיאליזם הגרמני  שזיהו  בהן את התגלמות ההרמוניה בין התיאוריה לבין המעשה. וחותם  בספרו רחב היריעה של  הפילוסוף הצרפתי, ז'אן פול סארטר, הספרות מהי? שזיהה בספרות זרז לפעולות  פוליטיות הבאות לשחרר את האדם מהדיכוי הטוטליטארי. כלומר לא כביטוי לאידיאל שהוגשם  אלא כקטליזטור ליצירתו.  על אף שהתרחקתי ממסדרונות החוג לפילוסופיה עדיין מעת לעת אני נהנה להיחשף להוגים המעשירים את עולמי. לאחרונה אני עסוק  בהגותו של הפילוסוף והתיאולוג היהודי,  עקיבא ארנסט סימון, שהתמודד  בין היתר עם שאלה זו אך  מזווית חינוכית הומניסטית:
"המשוררים הגדולים נושאים את לפיד האור והחופש, אך לא כאידיאולוגים של הערכים הללו. הם מקדמים את האדם בהרחבת אופיו הנפשי, בהביעם את הבלתי מובע עד כה, בחנכם את הבריות לחמלה חובקת כל, הצומחת מדמיון יוצר. ערלות לב היא הסיבה העיקרית למרבית הרע המתרחש בעולם.....ברם אם נרקיע על כנפי הדמיון של גדולי היוצרים, שותפים אנו בהווייתנו המוגבלת בהוויית הזולת, ונעשיר את חיינו בפרשות החיים, שלא זכינו לחיותן. כך ילמדו אותנו להיות סבלנים מתוך ידיעה והבנה, מתוך השתתפות והזדהות. האמת האלוהית מדברת בלשונות הרבה ואף בלשון אותם המשוררים, הכופרים באמת זו"  (עקיבא ארנסט סימון, פרקי חיי, הוצאת פועלים, 1986, עמ' 35).
בו בעת שקראתי את דבריו של סימון קיבלתי את ספרו של הפסיכואנליטקאי, תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו" (עם עובד, 2017). הספר מגולל את סיפורה של משפחה כפרית החיה בקנזס בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20. לכאורה חוואים המתמודדים עם שינויי מזג האוויר והמשבר הכלכלי. אך עד מהרה מגלה הקורא שמרחבי החיטה הזהובה אינם שלווים כלל וכלל. השלווה מופרת בתחילה על ידי עימות חינוכי בין אם המשפחה המנסה לגמול את בנה בן ה-11 ממצית בהונו. עד מהרה העימות סביב ההתנהגות הילדותית חושפת עוד ועוד רבדים המובילים לשורה של תקריות טרגיות. מעבר לעלילה בהווה הסופר לוקח את הקוראים למסע בזמן בו נחשפים שכבות גיאולוגיות של התנהגויות משפחתיות המצביעות על כך שהתקריות סביב מציצת האצבע הן למעשה רק קצה הקרחון המסתיר מתחת לחזותו השלווה משקעים משפחתיים הרסניים.
 זהו רומן מרתק שהזכיר לי את ספרו  של ג'ון וילימאס, סטונר. (ידיעות אחרונות, 2011)  המראה בכתיבה ריאליסטית את כמיהתו של  היחיד לצאת מהתלם המשפחתי ואת הכוחות המופעלים עליו בן במודע ובין בתת-מודע על מנת לשמור עליו  במסגרת הנתיב המקובל.
הספר נכתב ביד אומן שלקח אותי לטיול מהיר (גמעתי את הספר ב-24 שעות) במרחבי נפשותיהם המיוסרות של גיבוריו. איש איש ושדיו המזינים פחדים ומאוים, המובילים לביצועם של מעשים שחלקם מודעים וחלקם לא. הרגישות הרבה בה מתוארות הדמויות מובילה לכך שהתקשיתי לשפוט אותן על אף מעשיהם. בהיעדרותה של שיפוטיות שטחית הצלחתי להעמיק אל מעבר לאמירות נבובות ולעבור לממד עמוק יותר המצליח לראות תמונה מורכבת יותר של רגשות הכוללות בין היתר: פליאה, חמלה ואף אהבה. לאור זאת נראה שדבריו של סימון יכולים להיות מוטבעים על הכריכה משום שהספר מגשים אותם הלכה למעשה.
לסיום, היכולת של אוגדן לעבור מהממד הפשטני של טרגדיה משפחתית המתרחשת בחווה מנומנמת בקנזס  אל עבר רבדי עומק  של הנפש האנושית וכל זאת בכ-200 עמודים בלבד,  מהווה עדות חותכת לאיכותו הספרותית של הרומן ולהצבתו  כאחד מהרומנים הטובים והעמוקים שקראתי בשנים האחרונות.

תומס ה' אוגדן, הפרטים שהושמטו, עם עובד, 2017, 216 עמודים

תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

סיסמוגרף רגיש בלב הכרך הסואן

מורטון מנדל, הסוד טמון באנשים- על ניהול ומנהיגות, ידיעות אחרונות, 2014