אופטימיות מדודה זוהרת באפלה

הסופר המצרי, עלאא אל אסוואני,, פרץ לתודעה  הישראלית לאחר שספרו, "בית יעקוביאן", תורגם לפני כשנתיים לעברית וזכה להצלחה מרשימה בקרב קהל הקוראים. התקבלותו התאפשרה הודות לשילוב שבין רמתו הספרותית לבין צאתו לאור בימי הסער של ה"אביב הערבי" בו נפלו בזה אחר זה מרבית  המשטרים ששלטו במזרח התיכון בחצי השני של המאה ה-20. האהדה הרבה בה התקבלה יצירתו הובילה את הוצאת, כנרת זמורה ביתן, לתרגם גם את יצירתו המוקדמת,  מועדון המכוניות של מצרים, שראה אור לראשונה ב-2013 ועתה תורגם והודפס  להנאתו של הקורא העברי.

הימים המתוארים בספר  לוקחים את הקוראים  אל  ימיו של המלך פארוק, ששלט במצרים ובסודאן בחסדי הקולוניאליזם הבריטי שהשתלט על המזרח התיכון לאחר קריסתה של האימפריה העות'מנית. העלילה מגוללת כיצד  לצד פריחתו של מעמד מיוחסים שנהנו מתגמוליהם של אנשי השלטון הבריטים, נאנק המון העם ממציאות כלכלית וחברתית קשה הכוללת עוני ובערות. צוהר למציאות חיים זו נפתח על ידי המחבר באמצעות סיפורה של  משפחה מצרית עמידה היורדת מנכסיה ומאלצת להגר מבית האחוזה לכרך הקהירי הסואן. בצר לו אבי המשפחה הופך לעוזר מחסנאי במועדון המכוניות המלכותי, המהווה בפועל מועדון לציבור מצומצם של גברים מיוחסים המנצלים את המרחב לחיזוק של קשרים עיסקיים, לשתייה ולהימורים.  נוחתים על האב ובני ביתו משברים נוספים המטלטלים את עולמם ובוחנים את עמידותם הערכית. ההתמודדויות השונות מתוארות מנקודות מבט מתחלפות של בני הבית ובכך למעשה אנו מקבלים תמונה פנורמית הסוקרת את העליות ובעיקר המורדות הנקרות במסלול חייהם של בני הבית.

כדרכו, אסוואני, יוצר את דמויותיו בחן המאפשר לקורא להזדהות עימן. כך חשתי את אכזבתה של סאלחה בת המשפחה שנדחפת לנישואים עם נרקומן אלים. את כאביו של כאמל הנקרע בין היותו סטודנט למשפטים לבין מציאות חייו כפקיד זוטר במחסן המכוניות. את כמיהתו של מוחמד, רפה השכל , לצאת ממציאות חייו הקשה גם במחיר מכירת גופו לאלמנות מזדקנות הרואות בו נער שעשועים. הקשיים הרבים אל מולם ניצבות הדמויות אינם מרפים את ידיהם של  בני המשפחה שבהנהגת האם מחפשים שוב ושוב פכים קטנים של אופטימיות במציאות הסובבת. הפער בין המציאות האכזרית המכה בכל פה לבין עולמם הפנימי של הדמויות מדגיש  מסר הומניסטי המראה כיצד בני האדם יכולים לבור את דרכם. מי לדרך של אכזריות ומדון ומי לדרך של עזרה וחמלה. פעמים החלוקה הדיכוטומית בה נוקט המחבר מובילה לפשטנות ולהיעדר עומק של הדמויות ההופכות לפלקטיות (רוע צרוב מחד ותמימות רודפת שלום מאידך), מגמה זו פוגעת בעומקה של העלילה, אך יחד עם זאת הרגש והדרמה שכה חיוניים לרומן עב כרס בן 527 עמודים נשמרים מהעמוד הראשון ועד האחרון.

על אף ריבוי הדמויות ונקודות המבט הרומן נקרא בשטף ובהנאה, שאפשרו לי לצלול בנהר ההיסטוריה ולהביט בקהיר של ימי משטר הבובות המלוכני. אין ספק שהנחשלות שהשאירו העות'מניים במשך ימי גסיסתה של האימפריה והחמדנות הבריטית שראתה בשטחי המזרח התיכון כלי למימוש מאוויים אימפריאליסטיים  עדיין נותנים את אותותיהם במרחבי המזרח התיכון גם בימנו אנו. קידומן של אליטות מיוחסות בעיראק, ירדן, מצרים , סוריה וערב הסעודית  שצברו עושר ונכסים על חשבונם של נתינים חסרי כל עודנה מהווה מאיץ עיקרי לאי השקט החברתי המצית תבערה מטהרן ועד קהיר. כחובב היסטוריה מעניין לראות כיצד שורשי התופעות אל מולם אנו ניצבים כיום נטועים כה עמוק במציאות החברתית של ראשית המאה העשרים. אין ספק שלא רק ידם של  האירופאים שהינדסו את החברות שסביבנו במעל, אולם לצד הקדמה הטכנולוגית הן קיבעו סדרים חברתיים דכאניים הרחוקים שנות אור משיח הזכויות המלבב שהתנהל בשטחם. ועל כן יש להם אחריות ישירה למציאות אל מולה אנו נאלצים להתמודד כיום, כאשר משטרים וקבוצות מנצלים את אי השקט החברתי על מנת לצבור כוח פוליטי, כלכלי וצבאי. 

לסיכום על אף שהספר אינו מסתיים במתק שפתיים הוליוודי, מנצנצות בו תקוות של  התחדשות ופיוס. בימים אלו בהם עננים שחורים וקודרים מאיימים בהמטרת אש וגופרית יש בכך משום נחמה שהגורל אינו כתוב בהכרח אלא יש בכוחן של דמויות הלוקחות את גורלן בידן לעצבו ולשנותו.

עלאא אל-אסוואני, מועדון המכוניות של מצרים, תרגמה מערבית-ברוריה הורוביץ, טובי- כנרת זמורה ביתן, 2017, 526 עמודים.