דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2012

אזהרת מסע- ספרים שכדאי להשאיר בחנות

פעמים רבות פתיחתו של ספר דומה ליציאה למסע, ישנה התרגשות הנישאת באוויר לנוכח הבלתי ידוע, מעין הרפתקה שמחכה מעבר להר המסתיר את האופק. בטיולים ההנאה אינה מתחילה בצעד הראשון אלא דווקא בשלבי ההצטיידות בבחירת הביגוד המתאים, האוכל, הפנס ועוד מספר רב של אביזרים שעצם בחירתם מכניסה אותך לחוויה הממשמשת ובאה. תופעה דומה מתרחשת עם הכניסה לחנות הספרים, השוטטות בין מדפי הספרים ההתלבטות בין הכותרים השונים ולבסוף הבחירה שמלווה אותך כל הדרך הביתה ועד לישיבה הנינוחה על הכורסא ופתיחתו המיוחלת של הספר שזה עתה נרכש. מה רבה האכזבה, בפעמים בהן ההתרגשות מתחלפת בתחושה של לאות, לפתע המסע הופך מטרק הרפתקני לטיול שנתי המשתרך לאיטו במסלול המעגלי הנע סביב פסגת הר המירון. שיעמום המלווה בגרירת רגלים, בטרוניות ובריח בלתי מזוהה של תערובת טונה ובמבה המלווה בדברי להג של מדריך המנסה באופן פתטי להפיך חיים בתלמידים המנומנמים, הכמהים להתרפקות חסר מעש באוטובוס הממתין בקצה המסלול. לצערי, בחודשים האחרונים נאלצתי להתמודד פעם אחר פעם עם הפער שבין הכמיהה לטרק לבין מציאות מדכדכת של טיול שנתי. שוב ושוב נתקלתי בספרים משמימים ש

יעל הדיה,תאונות, עם עובד , 2001

ספרה של יעל הדיה , תאונות , זכה לקרוב לעשרים מהדורות מיום הגחתו ממחסני הוצאת עם עובד אי שם בראשית שנות האלפיים, ימים בהם ישראל געשה ורעשה מאינספור פיגועים ואסונות שחרכו אותה לאורכה ולרוחבה. מלבד הפיגועים, העשור החולף סימל את כניסתם של מדיות תקשורתיות חדשות (פייסבוק), השתנותן לבלי הכר של מדיות קיימות (עיתונות וטלוויזיה) והיווצרותו של שוק ספרים ניירוטי המשתנה חדשות לבקרים תוך שהוא משאיר שובל של עטיפות מרשרשות וריחות מבצעים מתקתקים. בין כל אלו, הדפסותיו החוזרת ונישנות של "תאונות", ספר עב כרס בן למעלה מחמש מאות עמודים המגוללים סיפור מורכב ובהחלט לא שבלוני, מהווה תופעה שראוי לתת עליה את הדעת. במרכזו של, תאונות, ניצבות שלוש דמויות החיות במרחב האורבני של תל אביב בראשית שנות האלפיים: יונתן לוריא, סופר, אלמן בשנות הארבעים לחייו שתקופת הזוהר שלו כבר מאחוריו, בתו המתבגרת, דנה ושירה, סופרת פוריה ומוכשרת החיה לבדה ומטפלת באביה החולני. הדיה סוקרת את חייהם האינדבידואלים ואת הקשרים ביניהם תוך שהיא פושטת אותם פעם אחר פעם מתדמיותיהם החברתיות. שוב ושוב הקורא נגלה לצדדים הפתטיים המסתתרי

ראקווים למחוזות הנעורים

כל חובבי סרטי התעודה מכירים את דקות הפתיחה הבלתי נשכחות שנשחקו עד דק באינספור פריימים בהם זקנים חמורי סבר מצביעים על גשר\כביש\בניין הייטקיסטי ובעיניים דומעות ובקול נשבר מהתרגשות ממלמלים: "ממש כאן לפני חמישים שנה עמד הבית בו גדלתי, סבתי עליה השלום הייתה כובסת את בגדינו מידי יום (פאוזה דרמטית ומלאת רגש) ואנו הילדים היינו משחקים בחצר שהייתה עבורנו עולם ומלואו...והיום, אוי היום קשה כבר אפילו לדמיין". קשישים אלו שגילמו את תפקידיהם ברצינות תהומית והשאירו בעיניו של הצופה לחלוחית, הפכו מזמן לבשר מבשרה של תרבות התיעוד הישראלית. במידה רבה הסתכלתי בסרטים אלו בנימה לא מבוטלת של סרקזם וציניות, ראיתי באותם זקנים שחקנים בסרט זול, המקריאים מן המוכן טקסטים שחוקים שנכתבו על ידי תסריטאי חסר מעוף וכישרון. נקודת מבט זו החזיקה מעמד כמעט שלושה עשורים, עד לסוף השבוע האחרון שהיווה עבורי נקודת תפנית. ביום שישי האחרון יצאנו לטיול משותף ברחובות מרכז העיר בירושלים. הודות להשכמה המוקדמת הגענו לרחוב יפו כבר בשמונה בבוקר. קרני השמש המלטפות וצינת הבוקר היוו תפאורה מצוינת לטיול בוקרי ברחובות שעדיין לא התמל