דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אפריל, 2013

תהא שמאל דוחה וימין מקרבת- בין מחלת עור זיהומית לבין יסוד מהותי בעבודה החינוכית

פרשות "תזריע-מצורע" מהוות אתגר של ממש בפני דרשנים  הנצרכים להפיח חיים ולמצוא  מסרים אמוניים בפרשות העמוסות בפרטים טכניים של עבודת הקורבנות ומעל הכל   בפרטים תיאוריים של מחלות עור זיהומיות שקהל שומעיהם המבוסם בחמין שבתי  אינו מעוניין להיות חשוף אליהם בעודו מנשנש גזרי מלפפונים חמוצים עת הדרשן מלהטט במילותיו.  בזכות האתגר, נזקקתי לחשיבה יצירתית  שהובילה אותי למציאת רעיון המקשר בין פרשת מצורע לבין אחד מהיסודות המרכזים בעבודה החינוכית בה אנו עוסקים מידי יום. על פי התפיסה המקראית ישנו קשר ישיר בין מחלות פיזיות לבין מעשיו של האדם. שיאה של תפיסה זו באה לידי ביטוי במחלת הצרעת התוקפת את העור ונגלת לעיני כול.   על פי הדין המקראי אדם המאובחן כחולה במחלה זו מורחק מהמחנה לשבע ימים ולאחר מכן לאחר אבחנה נוספת של הכהן עליו לעבור טקס טיהור אשר בסופו הכוהן מקריב קורבן המכפר על חטאו של האדם הנגוע. ההליך המתואר מראה שכפרתו של אדם הנגוע בצרעת אינה נעשת בנקל, אלא זהו תהליך מפרך הכולל שורה של פעולות סימליות   שלאחריהם  החוטא שב  אל זרועותיה של החברה הנורמטיבית. עיון בתורה ובנביאים מעלה שו

סיפורו של המסע לכתיבת עבודת תיזה- מרעיון אמורפי למסע בן שנתיים ימים:

עבודת תיזה משולה ליציאה למסע בארץ בלתי נודעת, אתה מביט ממרום ההרים רואה מעיין ומתחיל לצעוד. מצוייד במפה שצויירה על מפית ובברכת דרך של שני נווטים מנוסים שנותנים לך אין ספור עצות אך מחכים שתתנסה בתלאות הדרך לבדך, כאשר חיוך של טיילים ותיקים נסוך על פניהם. על פרשנות האגדה שמעתי כבר מימות ילדותי, עת היה הספר ,עין יעקב, מונח בספריית הסלון שבבית הורי. אולם, כמו נוסע דרכים ששמע על עיר מיוחדת במינה השמועות החלו להתגבש לכדי צורות של ממש רק לאחר שנים רבות, אי שם במהלך שנות לימודי לתואר הראשון במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון. הודות להרצאותיו של ד"ר אפרים שוהם-שטיינר התוודעתי לעולם היצירה של יהדות אשכנז. בשנה השניה והשלישית הכרתי את ד"ר אמנון רז-קרקוצקין שפתח בפני צוהר למהפכת הדפוס ולתמורות שהיא חוללה בעולם היצירה היהודי החל מהמאה ה-16. באותה העת למדתי בבית המדרש , דרומא, שבאוניברסיטת בו גוריון. את יחסי הסלידה מהיצירה התלמודית שהתגבשו אצלי לאורך שנות לימודי התיכוניים החליפה התרוממות רוח של ממש. לפתע הפך הטקסט התלמודי מקודקס הלכתי מיושן הכתוב בשפת   חרטומ

יובל אלבשן, תיק מצדה, ידיעות אחרונות, 2011

הדיון הציבורי המתנהל בחברה הישראלית בדבר עסקאות שבויים ומשא ומתן עם ארגוני הטרור, הגיעה לשיאו עם חטיפתו של רב"ט גלעד שליט על ידי ארגון החמאס ב-25 ביוני 2006. חמשת השנים שעברו מיום חטיפתו ועד שיבתו לבית הוריו, לוו בדיון ציבורי נרחב ששיסע את החברה הישראלית. האופוריה שליוותה את שיבתו למחוזות ילדותו נמהלה בחשש מפני תוצאותיה של העיסקה שבמסגרתה השתחררו לחופשי למעלה מ-1,000 מחבלים. גם כיום כמעט שנתיים לאחר העיסקה אין קונסזוס האם ראש הממשלה דאז, בנימין התניהו, הינו מנהיג אשר חרף הלבטים דבק בערך הרעות   או שמא מנהיג   פופוליסטי שביצע עיסקה מפוקפקת על מנת לזכות בפופולריות זולה. נראה שכמו כל דיון באתיקה גם לשאלה זו אין תשובה חד משמעית, כאשר תמיד ניתן להקשות על מניעיה הנסתרים של ההנהגה הפוליטית ולפקפק בטוהר כוונותיה (אם בכלל ניתן להשתמש במושג טוהר בהקשר הפוליטי). לתוך סבך שאלות אלו נכנס הסופר והמנהיג החברתי, יובל אלבשן, המעמיד במרכז ספרו הבדיוני, תיק מצדה (ידיעות אחרונות, 2011), את שאלת שחרורו של סא"ל נמרוד גרין שנחטף על ידי ארגוני הטרור בעת פעולה ברצועת עזה ונמצא בשבי מזה תשע שני

עצמי עיניים חזק, ג'ון ורדון, כתר 2012

כבר כמה פעמים תיארתי בפוסטים קודמים, את תחושת אי הנעימות שעטפה אותי כאשר הקדשתי את זמני לקריאת ספרי מתח, הנחשבים לרוב כספרי טיסה נחותים. מחשבות טורדניות בדבר השעות היקרות שהולכות לאיבוד בחוסר תוכלת פגמו בהנאה ששאבתי מעצם הקריאה והפכו אותן לזירת מאבקים בין השתוקקות נפשית לראציונאליות. גם כיום לאחר שכבר כמה שנים אני נהנה מספרות מתח מידי פעם מתגנבים לראשי הספקות בדבר התוכלת שבקריאת ספרי מתח אשר לא פעם מלבד להכניס לראשי פחדים ומחשבות קרימינליות אינן תורמים רבות לאיכות חיי. אולם כבמגע קסם ברגע שאני מתחיל להתייאש מסוגת ספרי המתח, תופס אותי ספר מטלטל הגורם לי להתמסר בהנאה לספרות זו. לאחר הצלחת ספרו הראשון,  חשוב על מספר  (כתר,2011), יוצא ורדון למסע נוסף שבמרכזו ניצב גיבורו הידוע,    דייב גראני,  שוטר בגמלאות המנסה לחיות חיי שלווה אי שם בשטחים הכפרים של מדינת ניו -יורק, הנגרר פעם נוספת בעל כורחו להתחקות אחר רוצחים סדרתיים. לאורכם של כ-600 עמודים בהם מתגוללת עלילת הספר, עצמי עיניים חזק (כתר, 2012) הקורא שוקע במעמקיה של  תעלומת רצח ההולכת ונעשת עכורה יותר ויותר. הבלש גראני אינו נזקק

דורון נשר, אחד מרעננה, הספריה החדשה, 2001.

שנות החמישים של המאה ה-20 היו שנות ילדותה של אימי. שדותיה של המושבה כפר סבא, יללות התנים, הפחד ממסתננים החודרים מהעיר קלקיליה הקרובה וגלריה עשירה של דמיות של מהגרים שהוותיקים שבהם הגיעו ארצה בשנות השלושים והחדשים הגיעו לאחר השואה הייוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה. סיפוריה על אותם ימים מהווים עד הום חלק בלתי נפרד מפס הקול של חיי, פעמים אני מרגיש שכמעט גדלתי באותן שנים שסיפוריה וזכרונות ילדותה התמזגו יחד עם סיפורי ילדותי, עד לכדי בלבול של ממש. לא פעם חברים אומרים לי שגדלתי בתקופה אחרת, בממד אחר של זמן, למען האמת אני נוטה להסכים עימם. כשאני צועד בצל הפיקוסים הכפר-סבאים אני מרגיש ששבתי לנופי ילדות רחוקים, וזאת למרות שלא הגעתי לעיר יותר מפעמיים בשנה לביקורי קרובים. מדי פעם אני מגניב מבט לבית נוטה ליפול ומחפש את הגננת ציפורה שתגיח עם טוריה בידה ותזעק בקול, "מדוע אינני מסייע בפיתוח גינת הירק של הגן", כנראה שזהו כוחם של סיפורים המטשטשים בהדרגה את ההבדלים שבין דימיון למציאות, ויוצרים עבורנו מרחבי תודעה מחודשים. באמצעות ספרו של דורון נשר, אחד מרעננה, שיצא לאור כבר לפני שני עשורים,