#אברהם אייזן ממליץ - המלצות וביקורות פודקאסטים, סדרות, ספרות

השירות הצבאי על רבדיו נטחן עד דק בספרות העברית ביעף חולפות בדעתי מספר יצירות שכל אחת ואחת מהן נושאת יחד עמה עוד יצירות רבות הדומות להן בסגנונן ותוכנן. טירונות של בעלי כושר לקוי ב"התגנבות יחידים" של יהושוע קנז, חיילי הרבנות הצבאית ב"עת הזמיר" של חיים באר, לוחמים חדורי רוח לחימה במורדות הבופור, ב"אם יש גן-עדן"  של רון לשם. לצד היצירה הפרוזאית עמוסים על מדפי הספריות ספרי  זיכרונות וספרי זיכרון שנכתבו על ידי לוחמים ומפקדים שסיקרו את שירותם הצבאי מכל זווית אפשרית. סגנון זה זכה בכל מלחמה לתוספת משמעותית של כותרים  שנפרקו על מדפי הספרים במהירות שבה הם עתידים לחזור למחסני ההוצאות. הזירה הספרותית כה צפופה בתחום זה, עד לכדי כך שכל סופר הפונה לנתיב זה מסתכן בביקורות קטלניות שיסווגו את כתיבתו כקלישאה, חסרת ייחוד, נעדרת מעוף, חזרתית ועוד כהנה וכהנה מדקרות האורבות בינות לבלוגים ולמדורי הספרות. החשש מביקורות קטלניות מעין אלו מחריף  על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסופר שזהו ספר הביכורים שלו והוא מחכה בכסיסת ציפורניים להתקבלותה של יצירתו החדשה בעולם הספרותי רווי השחקנים.

שנים נמנעתי מלשוב לספרי פרוזה שכבר קראתי. שטף הספרים המציף את חנויות הספרים, מחזק בי תחושות של החמצה, עוד לא סיימתי לקצור את היבול והינה כבר המדפים עמוסים בסיפורת חדשה ורעננה.  לכן באופן עקבי נמנעתי מלשוב לספרים שכבר עברו מתחת לעיני הפקוחה, אולם משום שרבים מהם השאירו בי חותם כאשר אני  עובר בין המדפים ידי מלטפות אותם  כלטיפות של אהובים וותיקים שכבר עברו דרכים ארוכות יחדיו. למרות הכלל שגזרתי על עצמי שלא לטבוע בנוסטלגיה ולשוב לספרי העבר, כאשר הבחנתי בספר הביכורים של הסופרת, דורית רביניאן, הפרתי את דיברתי ולקחתי אותו בשתי ידיי. ספרה, החתונות שלנו (עם עובד,1999), שראה אור לפני כשני עשורים בהיותה בת 27 שנים בלבד מהווה לדעתי צומת דרכים בסיפורת העברית וזאת משני טעמים מרכזים.  ראשית הוא מגולל את סיפורה של משפחה קשת יום הגרה בשיכוני גבעת אולגה, בני המשפחה אינם עסוקים בגדולות ונצורות. אלא חייהם הינו סיפור בראש ובראשונה של מהגרים המגיעים לישראל מפרס ומנסים להשתלב בחברה הסובבת, תוך הליכה על חבל דק בין שימור לשינוי. ניסיונותיהם להתאים את תרבותם, את שפתם ואת חלומותיהם למרחב התרבותי אליו הם הג